כדי להיות עם אצבע על הדופק המלך מורה על ביצוע סקרי אושר תכופים בקרב נתיניו, ולצורך זה אף המציא את מדד האושר הלאומי הגולמי. אמבר, גיבור הסרט, ביחד עם קולגה, יוצאים חמושים בשאלוני האושר למסע בנופי בהוטן, לפגוש את אזרחי הארץ ולראות בכמה סבבה הם חיים.
יש לא מעט רגעים בסרט שהסיור בארץ האושר מזכיר סיור בארץ. נהדרת. "יש משהו שמעצבן אותך?", שואל אמבר את אחד המרואיינים והנ"ל עונה, "אם אני דורך על אבן תוך כדי הליכה זה מעצבן אותי, אבל אני לא זוכר שהייתי מעוצבן בשבועות האחרונים". "האם את מאושרת?", שואל אמבר חקלאית שהוא פוגש בדרכו. מתברר שהיא אקסטטית.
הפרה שלה המליטה עגלה, מה שיביא בתוך שנה להגדלה משמעותית של הרווח הכלכלי למשפחה, ובאופן טבעי היא מדרגת את האושר שלה ב־10 שלם ועגול. אמבר ממשיך הלאה. "בן כמה אתה?", הוא שואל קשיש שפגש בדרך. "בן 82", עונה האיש. "אתה נשוי?", שואל אמבר. "בן 82", עונה הקשיש. בסוף הם סוגרים שהקשיש מאושר 10.
איזו חגיגה הבהוטן הזאת. רק שכאשר מתקדמים במעלה הסרט נסדקת קליפת האושר הנפלאה שעוטפת את הארץ. אמבר הגיע לפרקו כבר לפני שנים ומחפש בנרות אישה לאהוב ולהקים עימה משפחה. אלא שיש לו בעיה - אמבר הוא נתין סוג ב'. אין לו אזרחות בהוטנית. החוסר הקשה הזה הוא תולדה של רעיון נוסף מבית היוצר הפורה של מלך בהוטן, שאומר שככל שהאזרחים יהיו הומוגניים במוצאם - כך המדינה תצליח יותר בשמירה על תרבותה. לצורך זה שלל המלך את אזרחותם של כל מי שלא הצליחו להוכיח כי היו בעלי אזרחות בהוטנית לפני שנת 1959, מרביתם בעיקר נפאלים, ואף גירש - באושר - מאות אלפי בהוטנים מארצו למחנות פליטים בנפאל.
מרבית המגורשים היגרו במהלך השנים לארה"ב ואוסטרליה שהעניקו להם מקלט. משפחתו של אמבר הצליחה להישאר בבהוטן, מה שהפך במרוצת הזמן לעול עצום על צווארו של אמבר. הוא נחשב לשידוך רע מאוד, מכיוון שבהיותו חסר אזרחות איננו יכול להוציא דרכון ואיננו יכול לעזוב את ארצו המאושרת למדינות אחרות כדי, למשל, למצוא לעצמו אישה ולהקים משפחה.
כמו אמבר יש עוד אזרחים סוג ב' רבים אחרים שמתפוצצים מאושר בבדידותם, בצערם ובעוניים, אבל במדד הכולל הם רוקדים משמחה. קצת מזכיר מדינה אחרת שיוקר המחיה בה מחריד, השחיתות בה נוסקת לשמיים, קוברת את בניה במלחמות בלתי נגמרות, סופגת גשמי טילים, ובכל זאת במדדי האושר העולמיים מדורגת דרך קבע במקום גבוה וממשיכה בעיוורון אינסופי לאהוב את המלך.