דווקא משום שהיא כמעט ולא מפרטת מה היא באמת עברה וממסגרת את התיאור בתמונה אחת שנראית כמו גיהנום עלי אדמות. דווקא המבטים, העצירות, והמשפטים שנקטעים בלי לפרט, הם שעושים את מה שהמילים לא יכולות: הם מכריחים את הצופה להשלים לבד את התמונה. והתמונה שהצופה משלים היא בלתי ניתנת לעיכול.
בראיון אמיץ , שנה אחרי שחזרה משבי חמאס רומי גונן מספרת כי עברה 3 הטרדות מיניות בשבי חמאס על ידי שלושה מפלצות אדם. על הפחד המתמיד להפוך לשפחת מין. על תחושת חוסר האונים המוחלט. על ההישרדות היומיומית. הרגע בשירותים היה הקשה מכולם, כשהצלם המחבל נכנס אחריה וניצל חלון הזדמנויות של חצי שעה, "הוא היה בשיא שלו" אמרה גונן.
גונן לא מפרטת אבל מספרת על החלון הקטן ממנו נשקפו שמיים כחולים וציפורים שמצייצות בחוץ. ואת הדיסוננס הבלתי נתפס בין החיים שממשיכים כרגיל אי־שם בחוץ, לבין הבהמתיות, ההשפלה, הגועל הפחד והאימה שהיא חווה באותו רגע באותו תא שירותים קטן. זה רגע שממחיש הכול. והדבר המטלטל ביותר בכל זה? שזה כבר כמעט לא מטלטל אותנו.
אנחנו שומעים את זה וזה כבר נשמע לנו “מוכר”. עוד עדות. עוד סיפור. עוד אישה שנפגעה. עוד חטופה שעברה גיהינום. משהו בנו כבר התרגל. וזה הדבר המפחיד באמת.
כי לקחת ילדה, צעירה, ולכלוא אותה, להשפיל אותה מינית, לאיים עליה יום אחר יום, הפך לנורמה. זה לא אמור להפוך לסטטיסטיקה. וזה לא אמור להפוך ל״עוד סיפור״.
הברבריות של חמאס לא מפתיעה, היא רק מדגישה עד כמה אין כאן שום אפשרות לחיים משותפים, שום גשר תרבותי, שום שפה מוסרית משותפת. זו מנטליות אחרת לחלוטין. מנטליות שמתחילה בחינוך, נמשכת בהנהגה, מקדשת אלימות, אונס ורצח.
והעדות הקשה הזו, היא לא הייתה צריכה להישאר רק בערוץ ישראלי. היא הייתה צריכה להישמע ברשתות האמריקאיות, במהדורות בעולם, בפני ארגוני זכויות האדם, בפני תנועות ה־MeToo. שם, בדיוק שם, צריך היה לשאול: איפה אתם? למה אתם שותקים? איפה כל ארגוני הנשים, איפה כל השחקניות ההוליוודיות שיצאו להפגין למען עזה, איפה קולכן? כמה צביעות.
השתיקה של העולם צורמת לא פחות מהפשע עצמו. מירב לשם גונן, אמא של רומי, שבחודשים הארוכים של השבי הפכה לסמל של איפוק, של כאב שקט, של זעקה מנומסת ,עמדה שם ונשאה את הסבל בלי צעקות, בלי שנאה, רק בתחינה אחת: תחזירו לי את הילדה שלי. והילדה חזרה. אבל שום דבר לא באמת נגמר. כי החטופים שחזרו, לא באמת חזרו. הם חזרו עם צלקות שלא יחלימו. עם זיכרונות שילוו אותם כל החיים. עם שיקום ארוך, יקר, מתיש.
וכאן מגיע האבסורד המוחלט. ממשלת ישראל, זו שהייתה אחראית ביום שבו נחטפו , הצביעה נגד מענק פיצוי כספי לכל חטוף הצעת חוק שהציעה סיעת כחול לבן, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה. אותו כסף שמיועד לטיפולים, לשיקום נפשי, לליווי ארוך טווח. סכום שהוא המינימום שבמינימום שמחויבת המדינה להעניק לנפגעים. והיא הצביעה נגד. כי הכסף הלך לסיעות החרדיות, לשלמות הקואליציה ושמירה על הכסא שלה. כי סדרי העדיפויות מעוותים בהנהגה שלנו . כי שוב כמו אותו פזמון שחוזר על עצמו, מי שנפגע, נשאר מאחור.
כל מי שצפה אמש ברומי גונן, וכל מי שהצביע נגד החוק הזה , צריך לזכור: אות הקלון עליו. לדורות. החטופים ומנם חזרו, חוץ מרני גואילי, אבל הטרגדיה שלנו עוד לא הסתיימה. היא אפילו לא קרובה לכך. חמאס עדיין שם מתחזק ומסרב להתפרק מנשקו. החינוך לשנאת יהודים ממשיך. האידיאולוגיה הרצחנית של העולם הערבי לא נעלמה. והעולם? ברובו מעדיף להסיט מבט. ולהאשים את הקורבנות.
העדות של רומי מצטרפת לשורת עדויות של נשים וילדים שחוו הטרדות, השפלות ואלימות מינית בשבי חמאס. והיא צריכה להדהד בכל במה אפשרית. לא כדי לזעזע אלא כדי שלא נשתוק. כדי שלא נתרגל.
כי אם נתרגל, הפסדנו. ומה יחזיר את השקט לרומי? מה יחזיר את השקט לחטופים? שום דבר. הם יישאו את הזיכרונות כל חייהם. ואנחנו, חייבים לפחות לוודא שהעולם לא יוכל לומר, לא ידענו.
התרעות פיקוד העורף