לצד השימוש באווטארים שנוצרו בבינה מלאכותית לסרטים מונפשים והשימוש בה לשכתוב תסריטים ועריכות, עולה החשש מהשתלטות ה-AI על חיינו. זה בולט במיוחד בעונה הרביעית של "תוכנית הבוקר" (The Morning Show), שנפתחת בפרזנטציה שבה מנכ"לית ערוץ הטלוויזיה הבדיוני מציגה לעובדים התרחשות שבה דמויות AI של מגישי הערוץ יגישו את שידורי האולימפיאדה הקרובה במקום המגישים עצמם.
בשנה שעברה, כשהמלחמה בעזה הייתה בעיצומה, סדרות אמריקאיות כמו "חוק וסדר" עסקו במלחמה והביעו תמיכה בישראל, ואילו השנה, לנוכח השינוי בדעת הקהל הבינלאומית, הנרטיב השתנה. ישראל כמעט אינה מוזכרת בסדרות, ואם כן, כמו ב"תוכנית הבוקר" שבה נאמר למגישים לא לעסוק בנושא ישראל כדי לא לעורר פרובוקציה, אין הבעת תמיכה או ביקורת כלפי ישראל.
"יש מעט מאוד התייחסות לישראל השנה", מציין ברנהיימר. "אני חושב שכולם מאוד זהירים כי הם לא יודעים לאן הסיפור של ישראל הולך. בתחילת המלחמה הנרטיב היה מאוד בעדנו, וראית את זה בסדרות שעלו, אבל כשכל העולם רואה את ממדי ההרס בעזה, המפיקים והיוצרים מעדיפים להתרחק מזה, 'לא להכניס ראש בריא למיטה חולה'".
עוד הוסיף: "אומנם ישראל לא בשיח, אבל היהדות כן, וזה הרבה בגלל האנטישמיות הגוברת. היהודים מוצגים בסדרות בצורה טובה. למשל, העונה השנייה של הסדרה 'רק לא זה', שעוסקת ברבי יהודי שמתאהב בשיקסע, זכתה השנה להצלחה, וישראל לא מוזכרת בה. בסדרת האנימציה המצליחה למבוגרים ’Long Story Short' מוצגות משפחה יהודית ודמויות יהודיות, וזה מאוד מצליח. הנרטיב היהודי בפריחה עכשיו".
סדרות נוספות שהבליטו השנה את הנרטיב היהודי הן "האנטומיה של גריי" שהציגה אמא יהודייה שחורה שגאה בשרשרת המגן דוד שלה, "Running Point" שבה מוצגת ברכת אירוסין יהודית ו"דוק", שבה ד"ר ג'ייק הלר מתהדר בשרשרת "חי" ומדבר על מאכלי פסח.
הטלוויזיה של 2025 לא התעניינה עוד בשאלה "מה יקרה בעתיד?", אלא בשאלה "מה ההרגשה לחיות עכשיו?". ברנהיימר מציע לקרוא את הסדרות הבולטות של השנה לא כסיפורים מנותקים, אלא כתגובה תרבותית אחת למציאות שמפסיקה להבטיח עתיד ברור. לתפיסתו, זהו עולם שבו הפחד אינו מפני קריסה דרמטית, אלא מפני המשך שקט במצב לא פתור.
"בעיניי, הדבר המעניין באמת הוא רוח הזמן, כלומר, הרגע שבו פתאום, בלי תיאום ובלי תיאוריה מסודרת, נוצר על המסך איזה אקלים רגשי משותף", ברנהיימר מסביר. "השנה, התחושה הזאת מאוד חזקה: חוסר, אי-ודאות, ערעור עמוק על עצם היציבות של הקיום האנושי. הרבה מהסדרות הבולטות של התקופה עוסקות, בצורה ישירה או עקיפה, בשלטון דיקטטורי - לפעמים פשיסטי, לפעמים תאגידי, ולפעמים שילוב של השניים.
ממשיך ומתאר: "זה לא תמיד נאמר במפורש, אבל זה נמצא באוויר: אין אמון במוסדות, יש תחושה שאין מי שמנהל את העולם לטובת בני האדם. יש כוחות גדולים, אנונימיים, שמחליטים בשביל כולם, והאדם הקטן בעיקר מנסה לשרוד בתוך המערכת הזאת. דוגמה ברורה לזה היא ‘Alien: Earth’ ('הנוסע השמיני: כדור הארץ') שעלתה ב'הולו'. בעולם של הסדרה הזו כבר אין ממשלות נבחרות, אין דמוקרטיה, אין רעיון של ריבונות אזרחית. העולם נשלט בידי חמישה תאגידי ענק שמנהלים את החיים, את הכלכלה ואת הביטחון. תחת הסדר הזה פולשים לכדור הארץ יצורים חדשים והפלישה הזו מוצגת כחלק מהניהול השוטף, עוד כלי בתוך מאבקי הכוח בין התאגידים עצמם".
"אבל מעבר לפוליטיקה, יש בסדרה שאלה הרבה יותר עמוקה, והיא חוזרת בעוד סדרות השנה: מה זה בעצם אדם? אנחנו רואים בסדרה סייבורגים (ישויות שעשויות גם מבשר ודם וגם מחלקים מלאכותיים, ד"פ) ולצידם אנדרואידים שהם יצורים מלאכותיים לגמרי שהושתלו בהם זיכרונות של בני אדם. לא פעם דווקא האנדרואידים, היצורים המלאכותיים, מתגלים כבעלי אמפתיה, חמלה ומוסר, בעוד בני אדם פועלים בקור רוח, באכזריות ובשם יעילות או אינטרס", אומר ברנהיימר.
סדרה נוספת שברנהיימר מצביע עליה בהקשר זה היא "פלוריבוס", הלהיט של אפל TV פלוס בכיכובה של ריי סיהורן, שעוקבת אחרי סופרת מאלבקרקי, שהיא אחת מ-13 אנשים בעולם החסינים להשפעות ה"איחוד" - אירוע שבו נגיף חוץ-ארצי הפך את יתר האנושות לתודעה קולקטיבית שלווה. "כולם בסדרה הזו מתחילים לחשוב ולהרגיש אותו דבר", אומר ברנהיימר. "זו סדרה שמתעסקת בפשיזם, בטוטליטריות ובמשהו שמשתלט על האנושות".
"אתה יכול לקרוא לזה חייזר, אתה יכול לקרוא לזה דיקטטורה או AI. הגיבורה, הסופרת, שעליה ההשפעה הזו לא עובדת, מנסה להפיל את המשטר, מורדת במוסכמות. הסדרה מנסה לעודד חשיבה עצמאית ואנושיות. שתי הסדרות המצליחות האלה שיצאו השנה עוסקות במשטור המחשבה ובחרדה מזה שיש גורמים שרוצים שכולנו נהיה בעלי דעה אחת, נאמנים לגמרי לתאגיד או לממשלה", מוסיף ברנהיימר.
יותר ויותר שירותי סטרימינג מעלים עונות שלמות לצפייה. "זה לא רק פורמטים של סדרות דרמה ארוכות, גם יותר מיני-סדרות שבהן כל פרק חשוב", ד"ר ברנשטיין מסבירה. "דוגמאות מהשנה הן 'התבגרות', מיני-סדרה בריטית בת ארבעה פרקים, 'האולפנים', שעלתה בבת אחת עם עשרה פרקים, ו'אדם מול תינוק' של רואן אטקינסון ('מיסטר בין'), שעלתה עם שמונה פרקים, כשאורך כל פרק הוא 16-18 דקות. החיפוש אחר חיבור רגשי ונחמה, אחרי שנים של חדשות קשות, מגיפות ומלחמות, הביא לפופולריות של דרמות קצרות עם 'וו רגשי' חזק. הסדרות שמצליחות היום לא נוגעות רק לפשע או אקשן, אלא לרגשות, קהילה, משפחה וזהות".
בשנת 2025 נרשם רגע מכונן בעולם הטלוויזיה: לראשונה בהיסטוריה, צפייה בסטרימינג עקפה את הצפייה בטלוויזיה המסורתית והגיעה ל-44.8% מזמן הצפייה הכולל בארצות הברית. הקהל משנה את הרגלי הצפייה שלו ומחפש חוויה מותאמת אישית, מה שמביא את הפלטפורמות הגדולות להשקיע בכלים טכנולוגיים מתקדמים. לצד זה צומחים סטרימרים חינמיים עם פרסומות, שמציעים מודל עסקי חדש אך משמרים את הרלוונטיות של הטלוויזיה הליניארית במקביל.
"בטלוויזיה הליניארית עדיין מקרינים בעיקר סדרות רפואה, משטרה ומתח, ואילו בסטרימינג צופים בעיקר בסדרות משמעותיות, מורכבות ועמוקות, כאלה שלא תמצא בטלוויזיה", ברנהיימר מפרש. "ככה ששתי הפלטפורמות משלימות זו את זו במובן מסוים. בזכות הסטרימינג, גם סדרות וסרטים לא אמריקאיים מקבלים את הבמה ותופסים תשומת לב עולמית".
התרעות פיקוד העורף