חמש דקות לתוך הצפייה ואתם תרגישו שראיתם את זה כבר, ואם צפיתם ב"הלוטוס הלבן" - אתם לא מאוד טועים. לוקיישן פסטורלי, גופה בדקות הראשונות, צוות בית מלון ידידותי ואווירה של "כולם כאן חשודים". בישראל כמו בישראל, הכל פחות נוצץ - את החופים של תאילנד מחליף ים המלח, צוות המלון לא לבוש בחולצות הוואי ואת אווירת החופש והלוקסוס מחליפה - הקורונה. אבל קורונה הארד קור - מלון הסגור לחולי קורונה בלבד. מה יכול לצאת טוב מזה? ובכן:
כמו בחו"ל
קראתי לא מזמן שאסף גרניט אמר ששף טוב שואב השראה ושף מצוין - מעתיק. אם ניקח את האנלוגיה הזו לטלוויזיה - אני אחיה בשלום עם גרסה ישראלית טובה לסדרה מצוינת כמו "הלוטוס הלבן". בינתיים, הפרק הראשון מצליח לעשות כבוד למקור, גם אם זו לא הייתה הכוונה: גם כאן, מוזיקה היא שחקן נוסף בצוות.
היא מלווה כמעט כל פריים ומעשירה אותה בנופך דרמטי, מרתקת אותנו למסך. אליה מצטרפים הצילום והעריכה, אשר מחמיאים מאוד לשחקנים ולדיאלוגים - פריימים בהירים וצבעונים בדיאלוגים הקלילים וסצנות אפרוריות-אפלוליות, "אופוריה" סטייל, במסדרונות החשוכים של המלון.
"רצח בים המלח" מצוידת בקאסט לא רגיל: מלבד הכוכבת הראשית שעוד אגיע אליה, השכילו היוצרים ללהק צוות מיוחד ובעיקר, לא צפוי, שהופך את הסדרה לכזו ששווה לתת לה צ'אנס אמיתי: מרועי ניק וליה אללוף המצוינים, דרך ענת עצמון (ואו!) ורותם שפי, ועד בן אופק פסח, דורי בן זאב ואביהו פנחסוב. Say no more. ידעתם שסדרת דרמה יכולה להתקיים גם אם רותם סלע לא חלק ממנה?
חזרה לניב סולטן - אם היא עשתה את המעבר מטהרן לערד ושרדה אותו בגבורה, מי אני שאתנגד? ובכנות, סולטן ממשיכה לשמר את המוניטין גם פה. היא מובילה את הסדרה בכישרון רב ומציפה את המסך בערמות של כריזמה.
קצת מתבקש לבוז ל"רצח בים המלח", אני מודה, ואכן הגעתי סקפטית - אבל לפחות על בסיס הפרק הראשון, נראה שהתבדיתי לגמרי. אני מוכנה להתמסר לתעלומה, אני רוצה לדעת מי רצח את אנה זק ואני רוצה לגלות שזה אביהו פנחסוב. סתם, בשביל זה כנראה אצטרך להמתין עוד קצת.
התרעות פיקוד העורף