ופה מגיעה הביקורת הקשה באמת. איך ייתכן שארגון טרור מחשב מהלכים תדמיתיים בקור רוח , בעוד שבצד הישראלי שרים מתחרים מי יפלוט אמירה יותר חסרת אחריות? איך ייתכן שחמאס, ארגון של רוצחים נתעבים, מבין את חשיבות הנרטיב הבינלאומי יותר מממשלה נבחרת? בזמן ששם שומרים על שתיקה כדי למנוע נזק תדמיתי, אצלנו פוליטיקאים מתחרים מי יבעיר יותר את השטח, מי יספק כותרת יותר גדולה שתזיק לנו בעולם ותלהיט את האנטישמיות.
ובתווך רומי גונן. בחלק השני של הריאיון היא כבר לא סמל של כוח. היא לא גיבורה. היא אישה צעירה רגע לפני ניתוח בבית החולים בישראל אחרי השבי, שמתפרקת מהתקף חרדה, כשהזיכרונות קופצים עליה בלי אזהרה. אותה רומי מחייכת, אנרגטית, שנראתה חזקה, מתרסקת. ושם, דווקא שם, מתגלה האמת המלאה: אין החלמה לינארית. אין “חזרנו לשגרה”. הטראומה לא נגמרת עם השחרור. היא רק משנה צורה.
בחלק השני של העדות, רומי גונן חושפת פרט מטלטל לא פחות, היא והחטופות האחרות ישבו עם עז א־דין אל־חדאד עצמו. האיש הכי בכיר כיום בארגון הטרור, והוא מדבר. בעברית. ברוגע. בשליטה מוחלטת. מספר להם שרק עשרה אנשים בחמאס ידעו מראש על המתקפה. מראה להם רשימות, תמונות, שמות של חטופים. כל הנשים מסומנות בצהוב. חוץ מאחת ארבל קינן. כאילו מדובר במצגת עבודה, במבצע לוגיסטי ולא בטבח.
אל חדאד מראה לאמילי תמונות שלה מבית חולים. רק אחרי כמה שניות הן מבינות זו תמונה של רומי עצמה. היא כבר פצועה, מאושפזת בחדר הניתוח בבית החולים בעזה, והוא מחזיק בתיעוד, בכל התיעודים של החטופים. שולט במידע. שולט בנרטיב. שולט בהן. וזה הרגע שבו נופלת עוד אשליה. בזמן שבישראל אוהבים לספר לעצמנו שחמאס הוא ארגון פרימיטיבי, חסר תחכום, רומי מתארת מציאות אחרת לגמרי: ארגון שבונה מנהרות תוך כדי מלחמה, משקם תשתיות שקרסו, מחדש נשק, מתכנן קדימה. לא נבהל. לא נסוג. לא מתפרק. גם אחרי כניסת צה”ל, הוא לא נכנע.
זה הפער הבלתי נסבל. בזמן שהממשלה עסוקה בלמתג מחדש את המלחמה, להחליף שמות, לברוח מאזכור “השביעי באוקטובר” ולהלביש עליו כותרת אחרת של ניצחון, מלחמת התקומה, רומי אומרת בפשטות: מבחינתנו, זה תמיד יהיה השביעי באוקטובר. זה היום שבו נחטפו. זה היום שבו החיים נעצרו. וזה יום שלא יימחק, לא משנה איך יקראו למלחמה.
ביום השחרור, עז א־דין נוסע איתה ברכב לנקודת המסירה באופן חופשי וגלוי בלי חשש. לא כרוצח נמלט, ומזכיר לה את הדיל שלהם וההבטחה שלה. שלא תדבר. שלא תספר על ההטרדות המיניות. והיא יושבת שם, ליד האיש שהוא יעד חיסול מספר אחד של ישראל, והוא מזכיר לה את השתיקה שגזרה על עצמה. רומי מתארת אותו כאדם חכם. לא צפוי. ושהיא מחכה ליום שבו תשמע שחיסלו אותו.
לא מתוך נקמה אלא מתוך ידיעה פשוטה: אדם כזה, שחושב צעד קדימה, שמבין תודעה, שמבין תקשורת, שמבין חולשה אנושית, הוא מסוכן יותר מכל טיל שמשוגר לעבר ישראל. ולכן המשך קיומו של ארגון חמאס בחלק השני של עסקת טראמפ, לא יכול להתרחש עד שכל בכירי חמאס כמו אלחדאד יחוסלו ועד פירוק חמאס מנשקו.
והעדות שלה, אולי בלי שהתכוונה, חושפת עוד אמת כואבת: חמאס הבין מזמן את כללי המשחק. ואצלנו? עדיין מתווכחים איך לקרוא למלחמה, ומי צועק יותר חזק לבייס שלו. רומי גונן נתנה עדות אמיצה מאין כמותה. חבל שהעטיפה הטלוויזיונית לא הייתה מדויקת כמוה, וחבל שהממשלה שידעה על הסבל שאותן חטופות עברו לא עשתה יותר כדי להחזיר אותן מהר הביתה.
התרעות פיקוד העורף