שלב הדואט בהפתעה ממשיך להיות אחד מכלי הסינון הדרמטיים והמסקרנים של הכוכב הבא. הוא עוזר לזקק אמת: מי עומד בלחץ, מי יודע להתחבר, ומי באמת מוכן לבמה הגדולה. אבל בפרק האחרון, במקום בהירות - קיבלנו שוב בלבול. לא בגלל הביצועים, אלא בגלל ההחלטות. ובעיקר: בגלל הדחה אחת שמרגישה לא רק צורמת, אלא גם לא הגיונית.
וזו כבר לא שאלה של טעם מוזיקלי. זו שאלה של אמינות. כשהצופים לא מצליחים להבין מה באמת נבחן קול, התאמה, סיפור, רייטינג או נרטיב - התחרות מאבדת את הקו שלה. במקום תהליך ברור של בחירת נציג, מתקבלת תחושה של מסלול שמותאם בכל פעם מחדש לצרכים משתנים: לפעמים דרמה, לפעמים איזון, לפעמים "לסדר את הלוח".
בסופו של דבר, אליאור שמש לא הודחה רק בגלל ערב כזה או אחר. היא הודחה בתוך מערכת שבה הכללים זזים מפרק לפרק. וכשמתמודדת שמגלמת, אולי יותר מאחרים, את הרעיון של "נציג לאירוויזיון" מוצאת את עצמה מחוץ למשחק, קשה שלא לתהות מה המטרה האמיתית של הכוכב הבא?
תמיר לוי, בדואט עם רביב כנר, היה יציב, מדויק ומרשים. הקולות עבדו יחד מצוין, החיבור היה טבעי, והביצוע זרם. לתמיר יש איכויות גבוהות, כריזמה, והמצלמה אוהבת אותו וזה חשוב. בעיניי, הוא כן מועמד שיכול להתאים לבמה האירוויזיונית.
בסופו של ערב, הכוכב הבא לא נפלה על חוסר כישרון אלא על חוסר עקביות. כשהקריטריונים משתנים מפרק לפרק, כשהמושג "מתאים לאירוויזיון" נשלף פעם כהצדקה ופעם נעלם. ואם המטרה באמת היא לבחור נציג שיצליח באירוויזיון, אולי הגיע הזמן שגם ההחלטות יתחילו לנגן באותו סולם.
התרעות פיקוד העורף