לא עם שירים גדולים ולא בצבעים מתקתקים, אלא במבט תמים, בקול נמוך ובאישיות של ילד טיפוסי. קישקשתא. קקטוס עם לב גדול, הדמות הראשונה שהצליחה לדבר אל ילדי ישראל בגובה העיניים בלי לחנך בכוח ובלי להתאמץ להיות חמודה.
"קישקשתא ייצג את הילד והיה הומור בתוכנית, אבל לא הומור גס, אלא הומור מכבד. מה שהיה נר לרגלינו הוא שהילדים היו במרחב אחד עם השחקנים. הילד הצופה הרגיש שאנחנו אצלו בסלון, בלי מחיצה. אלו היו דיבורים ושירים אל המצלמה, כביכול, אבל אל הילד. זו הייתה תוכנית מפעילה, שלא אפשרה לילד להיות פסיבי מול המסך. הילדים היו חלק מהיצירה".
משהו שלא נעשה
"סוד הקסם של התוכנית היה חשיבה יצירתית שלא תמיד עמדה בקו שהיועצים הפדגוגיים הציעו לנו. למשל, אם הם העירו לנו שילד לא יודע שחלב בא מפרה, וחושב שהוא מגיע משקית פלסטיק בסופר, לא תמיד חשבנו שצריך להדגיש את זה. דגלנו בחשיבה ‘ילדית’ שתדבר לילדים ולא תבוא לחנך מגבוה. כל זאת בשילוב הומור. אני חושב שזו הסיבה שהתוכנית חצתה דורות ולא הייתה משהו חד־פעמי".
"כשעליתי על הטיסה לארץ, הייתי מאוד לחוץ. כחלק מההתמודדות עם פחד הטיסות הייתי מדבר עם מי שיושב לידי. בטיסה הזו ישבה לידי אישה, וסיפרתי לה שאני שחקן ושבימים שלפני הטיסה הייתי בסדנה לבניית בובות מספוג אצל בובנאית בניו יורק. הבנתי שהיא מפיקה בטלוויזיה הלימודית. נחתנו בשלום, נפרדנו ולא חשבתי על זה יותר.
"אחרי כמה שבועות קיבלתי טלפון מהטלוויזיה הלימודית והוזמנתי לפגישה עם שלום הררי. התברר שאותה מפיקה סיפרה לשלום שאני בונה בובות. בפגישה הוא סיפר לי על תוכנית טלוויזיה חדשה שהוא הגה, ושהוא רוצה שהדמות המרכזית בה תהיה של קקטוס, צבר. שלום שאל אם אני מוכן לבנות בובה כזו, והסכמתי. חזרתי לדירה שלי בירושלים שבה עמד במרפסת קקטוס בתוך סיר, ששימש מעין עציץ.
על בסיס העציץ הזה בניתי את המודל של קישקשתא. בניתי לבובה עיניים בולטות, תלת־ממדיות, עם אישונים שזזים, אבל זמן קצר אחרי תחילת השידורים אמרו לי שהעיניים מפחידות את הילדים, וביקשו שאשנה. אז שיניתי למדבקות עין שטוחות, לבנות, ללא תנועה.
"קיבלתי 100 לירות על כל העבודה. לא השתתפתי בסדרה, אבל העובדה שיצרתי את הדמות הזו, עובדה שעד היום כולם זוכרים, מסיבה לי גאווה כי הבובה הפכה לסמל תרבות שמייצג את מי שהיינו באותן שנים. דמות צעירה, אנושית ופשוטה. כמו המדינה".
"נכנסתי לדמות, שיחקתי אותה ושיפצתי אותה. מה שמיוחד בבובה הוא שאתה לא רק מדבר בשמה, אלא מפעיל אותה ואת הרגש שלה. זה היה חדשני אז, לעבוד על הבובה הזו. אני זוכר שביקשתי מהצוות לתת לי מוניטור של המצלמה כדי שאראה את הפריים. זה משהו שלא נעשה עד אז בטלוויזיה הלימודית. היינו עובדים שבוע שלם על תוכנית של חצי שעה. זה לא היה חפיף. בנינו שפה וקונספט".
ישראליות שדיברה לכולם
"חיפשו בטלוויזיה הלימודית שחקנית שתעביר פינת שירי משחק והפעלה בתוכנית, ולקחו אותי מתוך תיאטרון הקאמרי", סיפרה לי נירה רבינוביץ’ בעבר. "דור שלם של ילדים גדל על השירים האלה, כמו ‘כולכם שחקנו נא איתי’. לא חשבנו אז על כוכבות, אלא רצינו להקנות לילדים מושגי יסוד, להנציח את השירה הישראלית, לדבר בעברית יפה. זו הייתה חוויה נהדרת".
"אני זוכר כמה תוכניות נהדרות שבהן הנחיתי ושרתי את שירי ע. הלל. זו הייתה חוויה נהדרת, לעבוד עם הצוות של הטלוויזיה הלימודית אז", נזכר השחקן עזרא דגן. “הכל היה כל כך מקורי ואמנותי, חשבו על כל פרט קטן והעבודה הייתה פנטסטית. המקצועיות הזו עברה לקהל. הדמות של קישקשתא הייתה מאוד סימפטית ובעיקר ישראלית. הישראליות דיברה לכולם אז".
“מה פתאום?!" שודרה בהצלחה עד 1981, אז ירדה לטובת תוכנית חדשה בטלוויזיה החינוכית, “בבית של פיסטוק". “הסדרה של שנות ה־70 לא עומדת היום במבחן הזמן, היא פחות זריזה", טוען יקיר.
"בשנים האחרונות הוספנו לבובה ידיים, ואפשר היה להפעיל שתי ידיים, לקחת חפצים, לעשות פעולות. זו כבר רמה אחרת של בובנאות. המשכתי להפעיל אותה עד לסגירת הטלוויזיה החינוכית. גם היום אני מוכן לחזור אליה ברגע שיקראו לי".
הדמות של קישקשתא כל כך הצליחה עד שזכתה בימי הזוהר שלה למרצ’נדייז כבובות מיניאטוריות, משחקי קופסה ותקליטים. יצאו בכיכובה גם ספרים והצגות (“קישקשתא ושוויצי", “אני וקישקשתא הכי בעולם"), כיאה לאגדת ילדים ישראלית.
לאורך השנים עשה קישקשתא קאמבק כמה פעמים: בתחילת שנות ה־90 הוא התארח בתוכניות של הטלוויזיה החינוכית, וב־2009 עלתה בטלוויזיה החינוכית התוכנית “מי בא לקישקשתא", גם אז הפעיל יקיר את הבובה. תוכנית נוספת עלתה ב־2018, “70 עם קישקשתא". ב־2011 הופיעה הדמות בקמפיין של מועצת החלב וב־2019 היא פורסמה על קרטוני החלב של "טרה".
“קישקשתא הוא אייקון תרבות שמסרב להזדקן", מסכם יקיר. “יש בו זיכרון של ילדות ישראלית פשוטה, לפני הרעש, לפני המסכים, לפני שהכל היה צריך להיות גדול, מהיר וצעקני. זה לא סיפור על בובה מספוג ירוק, אלא על איך טלוויזיה יכולה להפוך חפץ דומם למשהו חי, אם נותנים לו טקסט טוב, הפעלה טובה ואנשים שמאמינים בזה".
התרעות פיקוד העורף