במרכז הסיפור עומד מוטי סנדלר, כאמור "איש צללים". לא נבחר ציבור, לא יועץ רשמי, אבל אדם שפעל במשך שנים במסדרונות שבין פוליטיקה, משפט ותקשורת. אחד שמקורב לצלחת, מכיר את כולם, מדבר עם כולם, נושם וחי פוליטיקה של מאחורי הקלעים, זה שמוביל מהלכים אסטרטגיים שנשארים באפלה, ומעביר מסרים לכולם. כזה שאי אפשר לפטור אותו כלא רלוונטי, אבל גם אי אפשר להציגו כטהור. ודווקא בגלל זה, העדות שלו מטרידה כל כך.
הוא הסביר לשרה נתניהו, באופן ישיר, שבלתי נמנע יהיה להגיע לעסקת טיעון, כזו שתכלול גם פרישה מוחלטת מהחיים הפוליטיים, ושבתרחיש כזה, היא תיאלץ לבקר את בעלה בכלא לעיני המצלמות. שרה, כך הוא מתאר, בכתה, צעקה, ואז ברגע אחד התייצבה, נרגעה, והחלה להקשיב. ואז הגיע המשפט שנתניהו עצמו הטיח לחלל החדר תוך שהוא מלטף את שרה נתניהו: "תקשיבי לו, הוא אדם חכם עם לב טוב", ובהמשך גם סנדלר הוסיף את המשפט שהפך לאחת הכותרות המטלטלות בתחקיר: "שרה נתניהו היא אישה חכמה, היא מבינה עניין".
אלא שהשיחה הזו חושפת לא רק את הדינמיקה המשפחתית, אלא את מה שעתיד להתברר כתאוותו הבלתי נגמרת של נתניהו לדילים: עסקה - כן, טיעון - כן, אבל בלי מחיר אמיתי. בלי פרישה. בלי אחריות. כי אצל נתניהו, גם כשנדמה שמדברים על סוף הדרך, תמיד מדובר רק בעוד סיבוב.
סנדלר לא מציג את עצמו כגיבור. הוא מודה בפה מלא: המטרה שלו הייתה להוציא את נתניהו מהמערכת הפוליטית. לא בשם טוהר מידות, לא בשם עקרונות נעלים, אלא כמטרה. האם מותר לרקום דיל מושחת כדי לסלק אדם שנתפס כמסוכן לדמוקרטיה? האם המטרה מקדשת את האמצעים, גם כשהאמצעים כוללים רמיסה של מוסד הנשיאות?
ולראייה הציג סנדר הקלטה של שיחה בינו לאשר חיון על אותו מפגש בחדר צדדי, בשבעה של אביו של אשר חיון. סנדר, שליח המסר שהביא הבשורה, משוחח עם אשר חיון שמודה בהקלטה שאכן התקיימה שיחה בנושא עסקת טיעון. ראייה מוצקה שתשמש את החוקרים לזימונם של נתן אשל ואשר חיון לחקירה.
המהלך הצפוי המתבקש, לפגוע בשליח, כבר הגיע. מקורבי הנשיא כבר רומזים, וימשיכו לרמוז, שמוטי סנדלר חולה. שמצבו הבריאותי הידרדר. שייתכן שזיכרונו וצלילותו נפגעו. כלומר, לא צריך להתמודד עם העובדות. מספיק לערער על כשירותו של מי שמספר אותן. אבל סנדלר מקדים תרופה להכחשה. הוא לא מסתתר. הוא אומר בגלוי: רופא אמר שיש התחלה של אלצהיימר. הוא סיפר זאת להרצוג. והרצוג, כך לדבריו "התלבש" על זה כתירוץ לצאת נקי מהסיפור הכי מסריח שהיה בתולדות הפוליטיקה. בינתיים, הרופאים בדקו וקבעו - זה לא מתקדם. אין הידרדרות.
וגם בלי רופאים, זה ניכר לעין. הצופה לא יושב מול אדם מבולבל. לא מול עד מתנדנד. אלא מול אדם חד, קוהרנטי, ששולט בפרטים, זוכר שמות, תאריכים ורצפים. אולי בתחילתו של אלצהיימר, אבל ודאי לא בתחילתו של שקר.
וספי עובדיה? כאן טמון ההישג העיתונאי האמיתי. הוא לא חסך מסנדלר דבר. הוא עימת אותו עם כל שאלה שהצד השני היה רוצה לשאול ואף יותר. עובדיה הטיח בו: "אתה איש של ביבי"; "אתה עובר מצד לצד"; "אתה רקמת עסקאות עם כולם"; "אתה מקורב לנתן אשל, מקורבו של נתניהו"; "אתה לא מוטרד מהדיל, אלא רק מהוצאת נתניהו מהמערכת הפוליטית". הכול נאמר. הכול נשאל. שום דבר לא הוסתר. וסנדר השיב לכל מגדל הקלפים שקרס בין רגע, ובכך הותיר את שופרות נתניהו, ללא תגובת נגד.
העדות המטלטלת של סנדר נשמעת אמינה ואיתנה. הרצוג כבר לא יוכל עוד להיות סמל. נשיא אמור להיות קו הסיום של הפוליטיקה, לא תחנת הביטוח שלה לטובות הונאה תמורת מינויים. והרצוג, שיסיים בקרוב את תפקידו כנשיא, ייזכר לדראון עולם כמי שקיבל ג'וב נשיאותי תמורת דיל חנינה מנאשם בפלילים.
וכעת השאלה האמיתית איננה מי יכחיש חזק יותר, או איזה סיפור ישלפו מהכובע שופרות נתניהו, שיהפכו בעל כורחם כעת לאותם שופרות של הרצוג - אלא מה יישאר עומד אחרי שהאבק ישקע.
התרעות פיקוד העורף