משהו פה מסריח…
אבל מעבר לציונים - תמיר הביא משהו אחר. משהו שקשה ללמד. נוכחות בימתית. הבנה של מצלמה. סגנון ברור, ובעיקר התאמה לאירוויזיון. לא כהבטחה עתידית, לא כ"עוד שנתיים", אלא כאן ועכשיו. מהרגע הראשון הוא שידר שהוא מבין את הז'אנר: דרמה מדויקת, רוק עם זהות, כריזמה שלא מתנצלת. לאורך כל העונה הוא היה מאלה אשפשר לדמיין על הבמה הענקית בוינה, מול קהל של מיליונים.
ולכן, כשהשניים הגיעו להכרעה זה הרגיש כמעט טריוויאלי. מי נתן ביצוע טוב יותר? מי קיבל ציון גבוה יותר? מי מרגיש מוכן יותר לבמה הגדולה? מי משדר "נציג"? ואז מגיע הרגע, והמודח הוא תמיר. לא דרמה טובה. אלא בלבול. הלם. כי אם גם כשכל הנתונים על השולחן, ההחלטה הולכת לכיוון ההפוך - אז על מה אנחנו בכלל מדברים? אם המטרה היא למצוא נציג לאירוויזיון, ולא רק לייצר רגעי טלוויזיה, הדחה כזו פשוט שומטת את הלסת.
הביאה את הזהב
ובסוף הפרק, כשהאורות כבים והמחווה לשלמה ארצי עוד מהדהדת, נשארת שאלה אחת גדולה. לא על רגש כי היה. לא על כישרון כי יש בשפע. אלא על דרך. אם הכוכב הבא באמת רוצה למצוא נציג לאירוויזיון, הגיע הזמן להחליט מהם הקריטריונים ולהתחיל לפעול לפיהם. אחרת, כל ערב כזה רק מחזק את התחושה שאנחנו לא מחפשים את הטוב ביותר, אלא משהו אחר.
התרעות פיקוד העורף