לקיחת ייעוץ תקשורתי היא פעולה לגיטימית, ואף מתבקשת, מראש ממשלה. אבל לא כאשר המדינה מוכת הלם וכאב ועדיין מדממת, לא כאשר משפחות מחפשות את יקיריהן, לא כאשר ילדים מובלים למנהרות בעזה וגופות עדיין מפוזרות בדרום. ובוודאי לא כאשר כל האנרגיה, כל המאמץ וכל הכסף הציבורי מופנים למטרה אחת בלבד: הצלת הדימוי האישי של ראש הממשלה.
בעוד יועצי נתניהו עוסקים במסרים שקריים לייצור הנרטיב, האחים לנשק הקימו חמ"ל לצבא ולמשפחות המופנות. בזמן שמכונת הרעל החלה לפעול, הם כבר היו בשטח, סייעו לצבא, טיפלו במשפחות. אותם אנשים בדיוק הפכו, בתוך זמן קצר, למטרות של קמפיין השחרה אלים, שהציג אותם כאשמים בטבח. במקום שיועצים ייקחו נשק ויעזרו להציל חיים, הם לקחו את כלי הנשק היחידים שמעניינים אותם: מסרים, ספינים ופייק ניוז נגד כולם חוץ מהאשם המרכזי.
במסיבת העיתונאים הראשונה שהתקיימה לאחר הטבח, נתניהו יצא במסרים מאחדים: "כולנו ממוקדים למטרה אחת של חיסול חמאס והחזרת החטופים", "כולנו מתלכדים יחד ושמים מחלוקות בצד", "נחקור הכול אחרי שננצח את חמאס". המסר הזה, כפי שאמר בפרק רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר, לא נועד לאחד, אלא להרוויח זמן ולהתרחק מהטבח. אם כולם "ביחד מלוכדים", אז אף אחד לא שואל שאלות, אף אחד לא חוקר, ואף אחד לא דורש אחריות.
הפרק חושף כיצד מסרים אלה נוסחו והופצו על ידי יונתן אוריך, שנחשד בפרשת הבגידה החמורה בתולדות המדינה "קטארגייט", וכיצד הדלפות מגמתיות ומרושעות שימשו להסרת אחריות מנתניהו ולהטלתה על הדרג הביטחוני. כך למשל, הודלף מידע על הערכה של ראש השב"כ מלפני הטבח שחמאס מורתע, על ידי צחי ברוורמן, מידע ששופרר על ידי עמית סגל בחדשות 12, אך הוסתרו בו פרטים קריטיים, כמו הצעות ראש השב"כ לחיסול סינוואר שהונחו על שולחן ראש הממשלה יותר מפעם אחת ונענו בשלילה על ידי נתניהו. ההדלפה, שפורסמה על ידי עמית סגל, לא הייתה טעות עיתונאית, אלא מהלך מתוזמן.
אחד הנרטיבים המסוכנים והרעילים ביותר שנולדו מיד אחרי השבעה באוקטובר היה סיפור "הבגידה מבפנים". קונספירציה מופרכת, חסרת ראיות, שהציגה כאילו גורמים בצבא ובמערכת הביטחון הסתירו מידע במכוון מראש הממשלה, או גרוע מכך פעלו נגדו. ובהם הפייק ניוז הנורא, כי בעלה של שקמה ברסלב שניהל קשרים עם סינוואר. הנרטיב הזה לא נולד במקרה, והוא גם לא הוכחש במקרה על ידי נתניהו. הוא שירת היטב את הממשלה ואת בנימין נתניהו, ולכן הושאר באוויר, הוזן, טופח והופץ.
בלשכת ראש הממשלה הבינו מהר מאוד: אין צורך להכחיש את השקרים, מספיק לא לעצור אותם. שתיקה במקרה הזה לא הייתה מחדל, אלא אסטרטגיה. כשהציבור מתחיל לדבר על בגידה מבפנים, הוא מפסיק לדבר על אחריות מלמעלה.
וכאמור, מי שעמדו בראש ובמרכז הפצת המסרים היו יונתן אוריך, יאיר נתניהו, טופז לוק, דובר נתניהו גיא לוי ויועציו הנוספים, ופעילי רשת שפעלו כזרוע ביצוע. בדיקה שנערכה והוצגה בתוכנית העלתה נתון בלתי נתפס: יאיר נתניהו שיתף בתוך חצי שנה לא פחות מ-1,468 ציוצים שכללו תיאוריות קונספירציה ושקרים. שמונה שקרים ביום, בממוצע. על בגידה בתוך הצבא, על כך שהצבא "מידר" את אביו, על מערכות ביטחון שפעלו לכאורה נגד ראש הממשלה, ועוד שלל נרטיבים כוזבים שנועדו לנתק את נתניהו מכל אחריות.
ל"זמן אמת" התגלגלו גם התכתבויות מטרידות בין יאיר נתניהו לפעיל רשת ימני. בהתכתבויות הללו יאיר לא רק מביע דעה, הוא מנחה בפועל. מורה כיצד לתקוף את שר הביטחון ישראל כ״ץ ואת הרמטכ״ל הרצי הלוי, באילו מילים להשתמש ואיזה רגש לעורר. זו לא פעילות רשת ספונטנית, זו עבודת תודעה.
יאיר נתניהו גם תדרך פעיל רשת שמפרגן לאיתמר בן גביר ושואל אותו: "בן גביר לא משלם לך? אתה פרייר. כל הצייצנים שלו מקבלים כסף". המשפט הזה לבדו צריך להדליק נורה אדומה אצל כל אזרח. לא רק בגלל החשד למימון תעמולה, אלא בגלל הנורמליזציה של השיח: כך, לכאורה, פועלת הזירה הציבורית.
באחת ההתכתבויות נחשף גם כעסו של יאיר נתניהו נגד ינון מגל, ששיתף סרטון שבו השופר הראשי של נתניהו, ינון מגל, מותח ביקורת עליו ועל אמו, שרה נתניהו. יאיר דרש מהפעיל לשנות את הניסוח של מגל: לא לכתוב "מבקר", אלא "משתלח". לא בגלל דיוק, אלא כדי לעורר רגש שלילי נגד מגל. "למה אתה משתף את הדברים של החרא הזה", הוא כותב לפעיל הימין, ומבהיר איך צריך למסגר את המסר כדי לפגוע בינון מגל.
התמונה שעולה מהפרק ברורה: שני אנשים מרכזיים עמדו בלב מכונת הרעל, ההסתה והפייק ניוז - יונתן אוריך ויאיר נתניהו. השופרות, חלקם אולי בתמימות או בטיפשות, נפלו לתוך המלכודת. גם ינון מגל עצמו מוצג כנתין השליט וכמי שהפיץ מסרים שנולדו בלשכה מבלי לבדוק אותם כפי שנדרש מעיתונאי. אפשר להניח שאילו היה יודע שמדובר בשקרים ובמניפולציות מכוונות, לא בטוח שהיה משתף פעולה, או שאולי כן. אבל במכונת תודעה מתוחכמת, גם מי שחושב שהוא שחקן, לעיתים אינו אלא כלי שרת בלבד.
במקביל הופצו מסרים שקריים על יאיר גולן, כאילו בגד, כאילו לא חילץ אנשים בטבח, למרות שהמציאות הפוכה לחלוטין. אבל במכונת רעל אין משמעות לעובדות. יש רק מטרה: להסיט את הדיון, לפגוע בדמויות מפתח שמהוות סכנה לנתניהו, ולוודא שראש הממשלה נשאר מחוץ למעגל האש.
התחקיר יורד גם לפרטים הקטנים לכאורה - אלה שבפועל חושפים את עומק מנגנון השליטה. כך נולדה, למשל, סיסמת "עד הניצחון המוחלט". לא כיעד צבאי מגובש, לא כתפיסה אסטרטגית סדורה, אלא כסלוגן. רעיון של יונתן אוריך, עם סלוגן על כובע, תרתי משמע. בפרק נחשף עד כמה בנימין נתניהו כעס כאשר ינון מגל לא חבש את כובע "הניצחון המוחלט" באותו ערב בתוכנית "הפטריוטים". המסר היה ברור: כולם רוצים ניצחון מוחלט ועל המסר הזה צריך לרוץ, ומי שבשופרות לא מדקלם את הסיסמה, חשוד.
לפי מקור של "זמן אמת", במהלך השידור עצמו התקשרו ללוחצים, שלחו שליח עם הכובע, ובאמצע התוכנית, כמו לפי פקודה, ינון מגל חובש את כובע "ניצחון מוחלט". רגע טלוויזיוני אחד, שמזקק הכול: עד כמה מגל הוא לא פרשן עצמאי אלא מגב תודעתי של נתניהו. עד כמה הוא שפופרת של המסרים, נתין של הלשכה, אדם שנופל שוב ושוב לכל תרגיל. זו לא רק מבוכה מקצועית; זו כתבה שמבזה אותו כעיתונאי, מרוקנת אותו מאופי, מציגה אותו כחסר אישיות עצמאית.
בעוד ששותפיו לממשלת האחדות הרחבה, בני גנץ וגדי איזנקוט, מעזים לדבר על עסקת חטופים או על מורכבות המלחמה וסיומה, מוצגים מיד כמי שלא רוצים "ניצחון מוחלט", כמי שמעדיפים סגירה עם חמאס, וזו הדרך למוטט את תדמיתם. וכל זה מתרחש בזמן שגדי איזנקוט קובר את בנו. נתניהו מגיע להלוויה להניח זר פרחים, אבל מכונת הפייק לא עוצרת לרגע. במקביל מופצים נרטיבים שמציגים את איזנקוט ואת גנץ כחלשים, כמי שדוחפים לעסקת חטופים במקום "ניצחון מוחלט", ובהמשך - כשליחים של ביידן, כסוכנים אמריקאים במסווה שיושבים בתוך הממשלה. פתאום, כשהממשלה מבינה שהסיסמה "ניצחון מוחלט" היא לא ברת ביצוע, האשמים הם גלנט, איזנקוט וגנץ. הם אלה ש"רוצים לסיים את המלחמה", הם אלה שפוגעים ביעד הקדוש.
וגנץ? גנץ ממשיך להאמין בנתניהו. פעם אחר פעם. הוא נכנס לממשלה כדי "להציל את המדינה", ויצא כשהוא מרוסק תדמיתית, גם בקרב מצביעי ימין וגם בקרב הבייס שלו עצמו. נתניהו השתמש בו כמריונטה לייצוב הממשלה, ואז פירק אותו בשיטתיות. קשה שלא לקוות שגנץ צפה בתוכנית אתמול והבין עד כמה שימש כלי, עד כמה חתם במו ידיו על מהלך שהציל את נתניהו פוליטית וחיסל אותו ציבורית.
וכשנגמרה העבודה מול מערכת הביטחון, האחים לנשק, קפלן ומול גנץ ואיזנקוט, היעד הבא שסומן: מערכת המשפט, על מנת למנוע ועדת חקירה ממלכתית. ובעיקר נגד השופט העליון יצחק עמית. ברגע שחברי כנסת ושרים בליכוד החלו לשאול בקול רם, מתי תוקם ועדת חקירה ממלכתית כפי שהבטיחו בראיונות בסמוך לטבח, יצא לדרך קמפיין מכוער חדש. יועצי נתניהו ערכו סקרים פנימיים שהדאיגו אותם: רוב הציבור רוצה ועדת חקירה ממלכתית. זה היה חד וברור. אבל אז שינו את השאלה בסקר: האם הציבור רוצה ועדת חקירה "בהסכמה רחבה"? כאן נפתח הסדק. מכאן התחיל המאמץ לערער את אמינות הוועדה העתידית, באמצעות מתקפה אישית על השופט יצחק עמית שיכול למנות את השופטים בוועדה.
"זמן אמת" לא רק חושף מה קרה, הוא מסביר איך זה קרה. איך בזמן שישראל נלחמה על חייה, לשכת ראש הממשלה נלחמה על התדמית שלה. איך במקום הסברה עולמית, נוהלה הסברה אישית. ואיך נרטיב שקרי של בגידה מבפנים הפך לכלי פוליטי לגיטימי, רק משום שהוא היה נוח לשלטון.
זה לא רק סיפור על עבר. זו אזהרה לעתיד. כי כל עוד אין ועדת חקירה ממלכתית, וכל עוד אין לקיחת אחריות, מכונת התודעה תמשיך לעבוד. והתפקיד של עיתונות חופשית, כמו זו של "זמן אמת", הוא להזכיר לנו מי הפעיל אותה, ולמה. והשופרות בממשלה צריכים להתעורר במהרה ולהבין שהם רק כלי שרת ביד היוצר, וברגע שיעזו להביע דעה אישית או לפעול כעיתונאים, גם הם בעצמם יזכו לקמפיין שקרי של הסתה.
כך פועלת השיטה: לא להתעמת עם העובדות, אלא לשנות את הזירה. לא להכחיש את האמת, אלא לערפל אותה. זה לא רק רצף של שקרים, אלא מנגנון שלם, קר, מתוכנן, שפועל מאז השבעה באוקטובר למטרה אחת: לדחות אחריות של נתניהו, לשרוד פוליטית, ולהשאיר את האמת מחוץ לפריים.
התרעות פיקוד העורף