בכל רגע שתפעילו טלוויזיה שלנו על איזה ערוץ שלא יהיה, בין חמש אחר הצהריים לחצות (בהפסקה למשדר בידורי כלשהו בפריים טיים) תמצאו פאנל. ערוצי הטלוויזיה שלנו הם כבר מזמן לא טלוויזיה. נכון אומנם שבשם שלהם יש "וויזיה", יעני וידיאו, אבל זהו רק שריד עתיק, זכר למשהו שכבר נעלם, כמו נגיד, הזנב באנטומיה האנושית.
עכשיו הטלוויזיה הישראלית על כל ערוציה היא רדיו משודר. אנשים יושבים מול המצלמה ומדברים. לפעמים משודר קטע מצולם מהשטח, אבל זו רק אנומליה. טעות זמנית, ולא חולפות, נגיד, 10 שניות, וכבר מרגישים בפאניקה והרעד של עורך השידור, והמצלמה חוזרת, ברוך השם, אל חופיו הבטוחים של הפאנל.
ובפאנל צורחים. קוטעים זה את דבריו של זה, צועקים בו זמנית. על קשב לאחר ודיון אמיתי אין מה לדבר, על התערבות של מגיש המשדר במטרה להרגיע אין מה לדבר, כנ"ל הבמאי באוזניות - הם צורחים.
וזה מעצבן. עלוב, פרוע, חסר מקצועיות באופן הבוטה ביותר, ובעיקר מעליב. כאילו האולפן הוא העסק שלהם. כאילו התקבצו שם לפרלמנט של יום שישי להתקוטט אחד עם האחר וכולם עם כולם, ובעיקר כאילו אין צופים. כאילו לא יושבים עכשיו מול המסך בביתם עשרות אלפי צופים ומחכים לאיזה דיווח ופרשנות בוגרת ובמקום זאת מקבלים זירת קרב של תרנגולים תוקפים וצורחים בחמת זעם.
איזו בושה. איזו עליבות. לא מובן למה בכלל הם טורחים להתיישב באולפן. בעצם מכיוון שאין להם כבוד לצופה, אין להם מטרה לעניין ולהרחיב את דעתו, למה הם צריכים את כל פרוצדורת האיפור, וחום פנסי התאורה, וכיסאות האולפן הלא נוחים, במקום לעבור לחדר אחר ושם לצרוח זה על זה?
הצופה שלא קיבל דבר מהשידור ממילא לא ירגיש בהבדל, גם הפאנליסטים שלא רוחשים כלפיו כל כבוד לא ירגישו בהבדל - אפשר להציג על המסך כתובית: "עקב מכות צפויות באולפן היום לא תשודר התוכנית, הצופה מוזמן לקרוא ספר, או לעבור לערוצי הטבע. עכשיו יש סרט מעניין על אריה", וגמרנו. לא טוב יותר?
אם הדבר היה תלוי בי, עורך השידור והבמאי היו מפוטרים באותו ערב בעקבות גן החיות הזה כשבידם צו משפטי האוסר עליהם להתקרב לאולפן. למזלם, ובעיקר למזלנו הצופים עלתה לשידור עינב צנגאוקר הנפלאה, שגם סיפקה כותרת מצוינת. שם סיפרה כי היא מתכוונת להצטרף לפוליטיקה.
התרעות פיקוד העורף