אז בגלל שאני לא מתכוון לבזבז גם לכם את הזמן (בניגוד לאחרים), החלטתי להפוך את הלימון העייף הזה למשהו קצת יותר עסיסי: ולנסות לחשוב באמת, ברצינות, איזה שיר מתאים לכל אחד מארבעת הפיינליסטים על הבמה הכי גדולה באירופה.
אלונה היא זמרת של בלדה. לב, נשמה, התפתחות. הווייב שלה יושב במקום שבין אדל לבילי אייליש - דרמה שקטה, רגש שמתבשל לאט ומתפוצץ בזמן הנכון. הייתי הולך על בלדה חזקה, באנגלית כשפה מרכזית, עם בית אחד בעברית - כזה שמפרק לבבות. הרבה פסנתר ברקע. מבחינת במה: ניקיון מוחלט. לבן, מינימליסטי, בלי רעש. לתת למוזיקה לעשות את שלה. הרבה דרמה מוזיקלית, אפס גימיקים.
הייחוד של שירה הוא שהיא לא "מבצעת" - היא יוצרת. כל שיר שהיא נוגעת בו הופך להיות היא. לכן אסור לנסות לשנות אותה. להפך. הייתי בוחר לה שיר שמביא את האסנס שלה במיטבו, אולי אפילו שיר שהיא כתבה בעצמה. משהו שיש בו עומק, אווירה, אמת. על הבמה אני מדמיין מינימליזם עם טוויסט אומנותי: תאורה קצת אפלולית, שירה במרכז, כמה רקדנים בסגנון מודרני, לא כדי לגנוב פוקוס אלא כדי להעמיק את הסיפור. אמנותי, מדויק, לא מתאמץ.
עם גל אין מה להתבלבל: הולכים עד הסוף. סול. דיסקו. דיווה. שיר גדול שמוציא ממנה את כל העוצמה, עם בנייה חכמה שמאפשרת לקול שלה להיפתח ולהתפתח - כי שם הקסם. גל היא תהליך, והריינג׳ שלה הוא נשק. מבחינת הופעה? גרנדיוזית. צבעים עזים, רקדנים, זמרות ליווי, נוכחות. הכול החוצה. אני גם סומך עליה לחלוטין שתדע לבחור לעצמה את הקונספט המדויק - כי יש לה אינסטינקט בימתי נדיר.
נועם צריך רגע אירוויזיוני גדול. בלדה עוצמתית, אולי אפילו אפית, שמשלבת אנגלית, צרפתית ועברית. הקול שלו יכול לכסות את כל אירופה - צריך רק לתת לו את המרחב. אני מדמיין שיר עם שאגה, עם פתיחה, עם שיא שמפיל קהל. קצת יותר קצבי מהבלדה של אלונה, כדי להראות גם את הצד הפופי שבו. על הבמה: נועם לבד. בלי רעש, בלי תוספות. הוא, הקול, והקונספט. וזה לגמרי מספיק.
התרעות פיקוד העורף