לתוך האקלים החברתי הרוחש בישראל של שנות ה־70, לפני המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, נכנסה בינואר 1976 סדרת טלוויזיה לילדים, "הילדים משכונת חיים", שביצעה מהלך פורץ דרך: לראשונה בטלוויזיה הישראלית - ועוד בערוץ היחיד - הוצבו שחקנים בני עדות המזרח במרכז הבמה. לא כדמויות משנה ולא כקריקטורות, אלא בנוכחות מלאה ולא סטריאוטיפית. בלי סיסמאות ובלי הטפה הצליחה הסדרה להציף נושאים חברתיים בוערים דרך עולם של ילדים, שכונה ומשחק, ונעשתה, בלי שהתכוונה לכך, אחת מאבני הדרך בתולדות הטלוויזיה החינוכית בישראל. 50 שנה לאחר מכן, נדמה שזו הייתה הרבה יותר מעוד תוכנית ילדים.
זרעיה של "הילדים משכונת חיים" נזרעו בתחילת שנות ה־70, כשיוסי אלפי, שחקן־במאי צעיר, ייסד תיאטרון ילדים קהילתי בבית הספר "החיל" בשכונת התקווה בתל אביב. "העליתי עם הילדים הצגה בשם 'הכאלה אנחנו', שמורכבת מסיפורים מחייהם של הילדים שצמאים לייצוג הולם, תוך ניפוץ הסטיגמות שהיו אז על בני עדות המזרח", מספר אלפי. "העלינו את ההצגה במעוז האשכנזים, בתיאטרון צוותא בתל אביב, וזה היה יתד ראשון עבורי ברעיונות החברתיים שלי בתיאטרון.
"ב־1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, העלינו הצגה בשם 'ילדים בצל המלחמה' בשיתוף ילדים מבית הספר 'תל נורדאו' מהצפון הישן של תל אביב. הייתה הסכמה בין בתי הספר שנעשה חזרות פעם בבית ספר 'החיל' ופעם ב'תל נורדאו'. אבל בכל פעם שהגיע תורם של ילדי 'תל נורדאו' להגיע לשכונת התקווה, ההורים שלהם סירבו לאפשר להם בטענה שהשכונה היא מקום מסוכן. החלטתי להפסיק את שיתוף הפעולה הזה, ולימדתי את הילדים של השכונה להוציא את כל התסכול מהסיטואציה דרך המשחק. זה היה הבסיס ל'שכונת חיים'".
אלפי הגיע לאודישן חסר ביטחון לאחר ששמע כי מיטב כותבי הטלוויזיה בישראל מתחרים על המשרה. "קיבלתי רגליים קרות כי לא הייתי בעל ניסיון כמוהם", הוא משחזר. "אבל חיים הפציר בי והגעתי לפגישה עם ד"ר אברהם שטאל, היועץ הפדגוגי של התוכנית, ועם מפיק התוכנית, אריה חגי, שהסביר לי מה הם רוצים לעשות. אברהם ביקש שאכתוב לו על המקום קטעי דרמה, שיביעו את הלך הרוח של התוכנית. הם הביאו לי מכונת כתיבה, כתבתי שלושה מערכונים בחיפזון והעברתי לאברהם. הוא ענה בהתלהבות: 'זה גדול, בדיוק מה שאנחנו צריכים', ואז אמר שהוא רוצה שאכתוב את כל הסדרה. אמרתי לו: 'אתה בטוח שאתה רוצה אותי?', והוא ענה: 'למה, אתה לא בסדר?'. אמרתי לו 'לא', והוא אמר לי: 'אתה רואה? צניעות יתר זו חשיבה מזרחית, וזה מה שמונע את התקדמות הילדים המזרחים'".
כמה שמות אפשריים הועלו, והמילה "חיים" בלטה בהם, "כי הפרקים עוסקים בדרך חיים", מסביר אלפי. לאחר בחירת השם, "הילדים משכונת חיים", החלה מלאכת הליהוק, שהייתה מהפכנית כשלעצמה. "עמדנו על כך שלא רק שמרבית השחקנים, הילדים והמבוגרים, יהיו מזרחיים, אלא שכל הילדים המזרחיים יהיו חכמים והאשכנזים או הבלונדינים יהיו אלו שתמיד טועים", אלפי חושף. "היינו גזענים עד הסוף. היינו בריאקציה. אמרנו שאנחנו לא רוצים לראות יותר את הילד המזרחי המסכן על המסך. בבתי הספר לא לימדו כלום על ההיסטוריה של בני עדות המזרח, וניסינו לתקן את זה בתוכנית. הקו המנחה היה שהשחקנים ידברו במבטא אמיתי ולא ינסו לשנות את עצמם בשביל אף אחד".
דמותו של יחזקאל בעל המכולת, בגילומו של אריה אליאס, בלטה מאוד. "רוב סיפורי הילדות שלי התרחשו במכולת של אבא שלי, ואריה התאים בדיוק לדמות", מספר אלפי. "הוא נראה לנו זקן אז, למרות שלא היה כל כך מבוגר. המבטא שלו טרף את המסך. הוא אף פעם לא גילם דמויות נלעגות - גם לא בסרטי הבורקס. הוא שמר על הפאסון ועל הכבוד של הדמויות שעשה. הוא שיחק עם חוכמה. ב'ילדים משכונת חיים' הוא גילם דמות שהילדים באו אליה לשמוע סיפורים והמבוגרים באו לשתות ממנה חוכמה. הוא צייר מחדש את הדימוי העוצמתי של הגבר המזרחי".
"אני זוכר הרבה אלתורים על הסט, הרבה שמחה והרבה משמעות", מוסיף גבי עמרני. "לקחו מודל שכונתי שהיו מעורבים בו אנשים מכל המינים, וזו הייתה שכונה אמיתית, לא סביון ולא רמת אביב ג'. כל הסיפורים בה באו מתוך החיים".
לפני הקרנת הבכורה הקרינו אלפי ושירן את התוכנית לצוותי חינוך מרחבי הארץ, ותגובתם המפתיעה גרמה לשניים להבין כי הם דורכים על פצע פתוח. "הצגנו את הפיילוט למורים, שהיו הלקוח העיקרי שלנו כסדרה חינוכית", משחזר אלפי. "אחת התגובות הייתה: 'מה פתאום אמא מזרחית רודפת אחרי הבן שלה להאכיל אותו? אמהות מזרחיות לא עושות דברים כאלה, רק אמהות אשכנזיות'. ההלם מהתגובה הזו דרבן אותנו להעלות את הסדרה לאוויר, כי הבנו שגם המורים צריכים ללמוד על רעות, שוויון והיסטוריה עדתית".
עם עלייתה לאוויר זכתה הסדרה להצלחה רבה. "זה היה בום, הפתעה גדולה, משהו שלא ראו לפני כן", אומר אלפי. "הקסם היה שגם הקהל הלא מזרחי התאהב בסדרה". "הילדים והילדות שצפו בה מצאו שכונה פשוטה, לא יומרנית, ראו ילדים וילדות כמותם, שדיברו והתנהגו כמותם, ושלל דמויות של מבוגרים שהילדים זיהו מחייהם", אמר לי בעבר ששון גבאי בריאיון למעריב. "הפשטות וההשקה של האירועים בתוכנית לאירועים בחייהם כבשו את ליבם, ותוך כדי כך העניקו להם ערכים. זו גם הייתה סדרה שבה הייתה דומיננטיות לדמויות המזרחיות שהוצגו בה באור חיובי ועוררו אמפתיה. סדרה בגובה עיניהם של הילדים".
התרעות פיקוד העורף