לאלכס הונולד נחשפנו לראשונה בסרט הדוקומנטרי Free Solo, שיצא לאור בשנת 2018 וזכה בפרס האוסקר. (עכשיו זה הזמן שכמובן אני ממליץ לכל מי שלא ראה אותו לעשות זאת מיד). לכל מי שלא ראה, אני אספר (בלי ספוילרים - במחשבה שנייה תשכחו מזה, הוא הצליח אוקיי?).
הסרט עוקב אחר ההכנות הפדנטיות של הונולד לקראת טיפוס על "אל קפיטן", צוק אימתני ביוסמיטי פארק, שהוא משום מה (אל תשאלו אותי) היהלום שבכתר עבור מטפסי פרי-סולו - החלום הרטוב של כל מי שנהנה לחפש איזו נקבובית לשים בה את האצבע כמה מאות מטרים מעל האדמה ללא ציוד הצלה. ההכנות שלו כללו אפילו ציורים של מסלולי טיפוס אפשריים, טיפוס על יבש עם חבלים ביחד עם שותף, והמון המון עליות מתח שהוא עושה בתוך הוואן שלו באמצעות האצבעות (המון!).
בסוף הסרט, כאשר אתה מנסה להסדיר את הנשימה ולהבין מה לעזאזל ראית עכשיו, אתה פשוט תופס את הראש ואומר לעצמך: "האיש הזה לא אמיתי".
כל השיווק הנוצץ והכסף הגדול לא הרימו את האירועים לרמות מקצועיות גבוהות. ככל שהציפיות היו גדולות, כך האכזבה. באוקטובר 2025 התקיים טורניר הטניס Six Kings Slam בסעודיה, אך הוא לא הצליח להתרומם גם מבחינת השידור וגם מבחינת העניין המקצועי. למעשה, זה היה טורניר קאנטרי קלאב חביב עם פרס מטורף של 5 מיליון דולר.
שיא השפל של נטפליקס הגיע בשידור הזוועתי של תחרות האכילה Chestnut vs. Kobayashi: Unfinished Beef (2024) - באמת שקשה לתאר את המופע הזה מלבד תחושת גועל. שידור מבחיל שבו רואים שני אנשים בולעים ובולעים, וגורמים לך לרצות לעבור שטיפת קיבה , לשתות רק מים למשך שבוע ולחפש שקית הקאה קרובה. הביקורות הקשות שחטפה החברה בעקבות האירוע הזוי גרמו לרבים לחשוב שמיזם השידורים הישירים של נטפליקס נועד לכישלון.
בינואר 2025 עלו שידורי WWE. ההצלחה היחידה של החברה בתחום השידורים הישירים עד כה הייתה במסגרת עסקת ענק עם אימפריית ההיאבקות. עם זאת, רבים עדיין מתקשים לעכל את הסכום המטורף ששילמה הפלטפורמה על זכויות השידור - עסקה ל-10 שנים בשווי מוערך של כ-5 מיליארד דולר. כן, כן, פאקינג 5 מיליארד דולר למופע מבויים של מכות צרחות וסטירות (לפחות היו דורשים שברט "היטמן" הארט או שון מייקלס יחזרו מפרישה).
בסך הכל הופעת האורח הלא כל כך קשורה של רולינס לא הזיקה, וההתלהבות הילדותית שלו כן הוסיפה פלייר לרגעים, שבהם כולם, אבל כולם, נותרו ללא מילים אל מול המחזה המטורף שהם צופים בו. אם כי ציפיתי שיעשה להונולד איזה סופלקס על שולחן השידור בסוף השידור - אבל זה רק אני.
בתחילת הטיפוס פנתה אליה דאנקן ושאלה בטיפשות: "אמה, איך את מרגישה עכשיו?" הארינגטון הצליחה לצאת מהמבוכה בצורה חלקה והביעה חשש אמיתי מבלי להגיד ישירות: "אני מפחדת שהחבר הטוב שלי יימרח על המדרכה ממש לידי".
כאשר הטיפוס התחיל, היא שילבה ניתוח מדויק ומעניין, כזה שלא מפריע או מעיק על הצופה בכל פעם שפנו אליה - ולטעמי לא מספיק. בנוסף היא הצליחה במיומנות מרשימה להבהיר לצופים שהונולד הוא לא איזה מטורלל ואדרנלין ג’אנקי, אלא אמן ששיכלל מיומנות שאף אחד לא הגיע אליה. מעין מייקל ג’ורדן של הטיפוס אם תרצו. אם כי ניכר שהיא גם בעצמה חושבת ששיגעון הוא חלק גדול ממה שהוא עושה למחייתו.
רגע מקסים נוסף של כנות מצידה התרחש, כאשר הונולד היה צריך להתגבר על אותו מכשול דמוי "דרקון" (אני עדיין מנסה להבין למה החליטו שזה דרקון) מתכתי במהלך הטיפוס. היה מרענן לשמוע אותה עונה בכנות שהיא בחיים לא תעשה טיפוס פרי-סולו, כאשר נשאלה על כך ידי דאנקן ופשוט אמרה: "לא. זה לא בשבילי".
אז למה בינגו אתם שואלים? כי במהלך השידור רובר שינה פאזה והצליח להעביר דקות שידור אנושיות מקסימות יחד עם סאני, אשתו המדהימה והחייכנית של הונולד. במהלך אחד הדיאלוגים פנה רובר לסאני ושאל בכנות כיצד היא מצליחה להישאר שלווה ומחוייכת, בעוד הוא עומד להתעלף.
הרגעים הקטנים הללו הביאו אתנחתא מרעננת מהטיפוס בכל פעם, כי בכל זאת, זה היה די קשה לראות את הונולד מטפס 508 מטרים ברציפות. במשך שעתיים.
באחד הרגעים היותר משעשעים ולא מתוכננים (והם היו הכי טובים בשידור), השניים שוחחו בתוך הבניין כאשר לפתע הונולד בצבץ כמו איזה מנקה חלונות, ניבב את האצבעות שלו ונח לכמה שניות. המטפס חייך לאשתו בנונשלנטיות ובאותו הרגע רובר האדים כמו גרופי בת 16, ונראה לקראת התמוטטות עצבים.
מבחינה טכנית וויזואלית, הצילום היה ללא דופי. הצילומים היו מושלמים, הבימוי היה מקצועי (זה עזר שהצוות שליווה את השידור הם בעצם מטפסים שמצלמים פרויקטים של הונולד כבר שנים). קיבלנו שילוב מספק של שוטים מרחפנים, צילומים ממנופים וצלמים המחוברים ברתמות ותלויים באוויר (עדיין מתקשה להבין איך הם הצליחו שעתיים להחזיק מצלמות בגובה של כמה מאות מטרים, שהמפשעות שלהם לחוצות על ידי רצועות ענק).
בכל מקרה, הכימיה בין הונולד לצלמים ניכרה. הוא שיתף פעולה בצורה מושלמת ואף נדמה שהוא מטפס לאט ממה שרצה, רק כדי שיוכלו לתפוס אותו בצילום מתאים.
מבחינת הונולד, מי שצפה ב-Free Solo ראה הפעם אדם אחר: הוא שיתף פעולה עם השידור, חייך, נופף לשלום בכל הזדמנות, הגיב לעידוד ועדיין שמר על פוקוס קיצוני בעת הטיפוס. מעבר למיליונים שקיבל על מנת להגיע לפסגת הבניין מבלי ליפול, ולגרום למיליונים לצרוח או התקף לב, נפלה אצלו הבנה שלא הייתה אצלו בסרט Free Solo - הוא הבין שהוא הגיע לתת שואו, שהוא חלק ממופע בידור - בידור של דור ה-Z, דור שראה הכל כבר דרך הרשתות החברתיות וצמא בדיוק למופע מהסוג הזה. הצופים לא רק רצו לראות אותו מטפס, אלא רצו לחוות את הטיפוס יחד איתו, לשמוע אותו, לקבל ממנו פידבק, והוא סיפק את הסחורה - למרות שניתן היה להבחין שזה לא היה לו פשוט לעיתים.
היה משעשע לשמוע אותו מתלונן בגובה 350 מטרים מעל האדמה עם רוחות מטורפות, נשען על מתכת רותחת, שמוזיקת המטאל שלו הפסיקה לנגן באוזניות. אין מה לדבר, האיש אלוף.
השידור היה מוצלח ונהדר, אך לא מבלי חולשות: לא היה סיקור בכלל של הצופים סביב הבניין, מה שהפחית את תחושת האנרגיה החיה של הקהל. היו שם אלפים שפשוט עמדו באמצע היום, עודדו אותו בלי הפסקה, צרחו והגיבו לכל תנועה בצורה מדהימה. חבל שלא שלחו אליהם את רובר שיביא קולות ותחושות מהיציע.
האינסרטים על הונולד היו קצרים מדי והותירו טעם של עוד. ייתכן שנטפליקס מתכננת להרחיב על כך בסרט דוקומנטרי עתידי שיזכה באוסקר (חסר להם שלא). בניגוד ל-Free Solo, לא ראינו את הונולד מבצע את הטיפוס על יבש או מחפש אחר הנתיב הטוב ביותר לטיפוס. לא ראינו אותו מכין את עצמו לטיפוס מבחינת כל מה שמסביב (סביבה אורבנית, קהל, מצלמות, צוות שידור). לכל מי שדאג, כן, ראינו אותו שוב מבצע עליות מתח עם אצבעות הברזל שלו בישיבה מזרחית, הפעם בביתו, לצד שני ילדיו, חושף את הכוח העל אנושי שלו (כל מי שמתאמן בחדר כושר יקנא לראות את החיטוב המטורף ויגיד לעצמו "אולי כדאי לי לעבור לטיפוס הרים").
פתיחת השידור הייתה בעוצמה נמוכה מדי. הזכרנו את זה מקודם - החולשה של נטפליקס חזרה על עצמה. ובמקום לנצל את האירוע ההיסטורי והתיעוד המופלא שהם זכו לשדר, לא קיבלנו איזה קדימון מפוצץ, סרטון מושקע, קריינות. היה נחמד לו המגישה הייתה מתחילה את השידור במסוק או לפחות על גג הבניין, אבל אולי התקציב נגמר על סכום העתק שהונולד קיבל.
מה שאותי מאוד מאוד אכזב זה הפרסום על כך שנטפליקס שידרה את הטיפוס בדיליי של 10 שניות. נכון שידענו על כך בדיעבד, אבל זה כן הוריד טיפה מגודל האירוע שאנחנו צפינו בו. בכל זאת, הרגשנו שטיפסנו איתו את הבניין וכבשנו את טאיפיי - החסרנו נשימה בכל פעם שנאלץ לכבוש "דרקון" או קפץ מקומה לקומה.
לסיכום, נטפליקס סוף סוף עשתה את זה. ובגדול. והאירוניה? זה היה תיעוד ישיר של אירוע שלא מיודע להיות מתועד בכלל. הגיבור של הערב הוא בעל כריזמה טלוויזיונית שמתאימה לשומר בקניון, שמתעלם ממך שאתה חולף לידו בכניסה. הכוכבים הסתדרו למנהלים - אולי בגלל מומנטום מהרכישה הקרובה של אולפני האחים וורנר.
עכשיו השאלה נותרה: האם זו הצלחה חד פעמית - הברקה, או שנטפליקס תשתמש באירוע המטורף הזה להזניק את המיזם השאפתני שלה להיכנס לשידורים החיים? בכל מקרה, תמיד אפשר לפנות להונולד עם צ’ק שמן לבקש ממנו לטפס על מגדל אייפל בשידור ישיר.
התרעות פיקוד העורף