מה שהופך את הסדרה ליצירת מופת קטנה הוא הליהוק, שמנפץ לרסיסים את הסטריאוטיפ ה"הומו הטלוויזיוני" המוחצן שאנו רגילים אליו. יש כאן דוגמנים, מעצבים, אבל גם סטודנטים ביישנים ועובדי הייטק, כולם מתמודדים עם בדידות במדינה שבה העבודה היא דת והרגש הוא חולשה. הליהוק מצליח להציג את הקהילה הגאה ביפן לא כקרקס צבעוני, אלא כאוסף של אנשים שבורים שמחפשים תיקון. המצלמה היפנית מתייחסת אליהם באהבה: צילומים רחבים, צבעי פסטל רכים, ופסקול חלומי שגורמים לבית המבודד להיראות כמו בועה אוטופית המנותקת מהמציאות הקשוחה שבחוץ.
בסופו של דבר, "מחפש בן זוג" היא ניצחון הרוח על הפוליטיקה. בזמן שטקאיצ'י וחבריה למפלגה בטוקיו מנסים להחזיר את הגלגל לאחור ולהגדיר מחדש מהי "משפחה נכונה" ולהשאיר מאות אלפי צעירים וצעירות יפנים לארון, חבורה של גברים אמיצים מראה ליפן ולעולם כולו שאהבה היא שפה אוניברסלית, גם אם לוקח לה נצח וחצי להגיע לפואנטה. למי שאינו דובר יפנית, השפה אולי תהיה קשה בפרקים הראשונים, אבל היא כולה מתורגמת לעברית, והתמכרות מובטחת. צפייה חובה, ולו רק כדי להיזכר איך נראית רומנטיקה לפני שהיא נהפכה לאפליקציה.
התרעות פיקוד העורף