אדלשטיין הוכיח שאפשר לבקר את המערכת, להתנגד לה, לא להסכים איתה, ועדיין לא להפוך לאויב. הוא דיבר על האכזבה מנתניהו, הודה בכעס על ההדחה מתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, חשף שמאז אותו רגע הם לא דיברו עד היום. אבל הוא סירב לדבר בגנותו של ראש הממשלה. לא מתוך חולשה אלא מתוך בחירה.
השאלה המרחפת מעל הראיון כולו היא לא מה אדלשטיין חושב על נתניהו, אלא לאן אדלשטיין הולך. האם הוא שמר על כבודו של נתניהו כדי להשאיר לעצמו אופציות פתוחות. האם הוא ממשיך להתמודד בליכוד, למרות שסיכוייו אחרי שיצא נגד המנהיג פחתו, האם הוא מצטרף למפלגת המילואימניקים או לאופוזיציה, אך אדלשטיין סירב לחשוף, אבל הודה שיש לו תוכניות אותם יחשוף בבוא העת.
שם, בלי לומר זאת מפורשות, הוא אמר הכל. כשהצהיר שיביא לוועדה מסמכים סודיים ובטחוניים בני שבע שנים שמותר לחשוף אותם רק עכשיו, בהם תיחשף אחריותם של כל הגורמים כולם, הביטחוניים, והמדיניים והממשלתיים, הוא למעשה הודה: הממשלה נושאת באחריות. גם נתניהו. וזו בדיוק הסיבה לחשש של נתניהו מוועדה כזו.
אדלשטיין גם לא ברח מחשבון נפש היסטורי. הוא הזכיר את סירובו לקיים את פסיקת בג"ץ בעבר במינוי יו"ר ועדת כנסת חדש, רגע מכונן שפתח פתח לזלזול מתמשך של הממשלה המכהנת ברשות השופטת. גם אם הוא מנסה כיום לשרטט הבחנה בין ביקורת להתעלמות, הנזק כבר נעשה. והבהיר שזה בסדר להיות יו"ר הכנסת וגם להתנגד לבג"ץ וגם להתנגד לממשלה שאתה חלק ממנה. והוסיף כי לאחריו לא מונה אף יו"ר אחר שהיה לו אומץ לעשות כך.
אבל דווקא במקום שבו נדרש ממנו קו ערכי ברור, אדלשטיין מעד. בפרשה של מעצר הנשים שהניחו פליירים בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, נשים שכזכור נעצרו ונאזקו לשעות ארוכות ללא סיבה הגיונית, רק כי דרשו להשיב את החטופים, הוא לא מיהר לגנות את התנהלות המשטרה. במקום זאת, הוא בחר להטיל ספק בגרסתן ובאמינותן וחשף שאחת מהן פגעה באשתו, אירנה, באמצעות פליירים שתלתה בשירותים במקום עבודתה עם תמונתה ורמז שהן היו בעלות קונוטציה מינית.
זו הייתה טעות כפולה מצידו. לא רק תקשורתית ערכית. גם אם הייתה פגיעה אישית, יש חוק. מחאה לגיטימית, גם אם מטרידה, אינה עילה למעצר משפיל. ברגע שפוליטיקאי מודה, גם אם במרומז, ששיקול דעתו מתערער כשמדובר בפגיעה אישית, האמינות שלו נסדקת.
דווקא הרגע הכי חזק בראיון, ואולי גם הכי מפתיע, היה הסיפור האישי על ברית המילה שעבר בגיל 23, ללא הרדמה. לא בגלל הפרט הביוגרפי עצמו, אלא בגלל האינטימיות של האירוע. אדלשטיין, פוליטיקאי ותיק, מאופק, כמעט ממלכתי מדי, איפשר הצצה לאזור שהוא בדרך כלל קו אדום. זה היה רגע אנושי, חשוף, כמעט לא נוח לצפייה. כזה שמערער את הדימוי הציבורי המוקפד שהוא מקפיד לשמר ומאפשר לצופים לדמיין ממש את הרגע בו עבר אדלשטיין ברית מילה כגבר צעיר, ללא הרדמה.
יולי אדלשטיין לא בא להפיל את נתניהו. הוא בא לסמן את עצמו כאלטרנטיבה פנימית, אחראית, ממלכתית, כזו שלא שורפת גשרים ולא מנתקת חבלים. זה ראיון של מי שמחכה לרגע הנכון. השאלה היא רק אם הרגע הזה עוד יגיע, או שעד אז המציאות תכריע עבורו.
התרעות פיקוד העורף