כשאתה קטן (והאמת גם כשאתה גדל, אפילו בגיל 30) אתה מסתכל על ההורים שלך, ואתה חושב שהם גיבורי על כאלו. סוג של אנשים שהם מעל הטבע. כאילו הם כבר איזה גלגול עשירי בחיים האלו והם יודעים הכל. אחיין שלי פעם שאל את אבא שלי אם הוא יכול להרים את הגן. כזאת הסתכלות. נראה לי שבשנייה הראשונה שאתה מנסה לקפל בעצמך סדין גומי, אי שם בגיל 20 ומשהו, בדירה המסריחה הראשונה שלך, אתה פתאום מבין שאמא שלך, היא כנראה גיבורת על. ונראה לי שדווקא בגלל כל הדברים האלו, "כל האמהות משקרות", הסדרה החדשה של תאגיד השידור באה בול בפוני ומראה לנו נשים, שהן גם אימהות ונשות משפחה, אבל גם שבורות. כמו בחיים האמיתיים.
כי זו אותה הקוליות, אותה החוסר אכפתיות שנובעת מאובר אכפתיות. זו אותה ילדה מהסרט ההוא, אבל אחרי שהעולם ניפץ לה את החלומות שעוד היו לה. ניכר שהיוצרות הלכו עם דמותה של אלי על הקו הזה של אישה שבורה על החיים, אפילו כמעט נערה בגישה שלה. בשיחות שלה עם הבן שלה איתמר, אלי מדברת איתו כאילו היא חבר שלו מהכיתה. שמצד אחד, זה מאד מובן לי למה הדמות מתנהגת ככה, אבל לעיתים יש דיאלוגים שכתובים בצורה ששאלתי את עצמי - מי מדבר ככה? הפתרון היחיד שיש לי להציע לבעיה הזו היא המחשבה שהם מאוד מבודדים ויש להם רק זה את זו, ואולי כבר אין לאלי מושג איך באמת מדברים בני אדם. לאלי זה לא מפריע, שזה רק שניהם, ונראה שגם לא לאיתמר, אבל זה כן מפריע למורה של איתמר, שמספרת לאלי ביום ההורים שאין לאיתמר חברים בכלל.
אני סקרנית לראות לאן "כל האימהות משקרות" תמשיך, כי כמו כל יצירה, היא לא מושלמת, ויש לה את הפגמים שלה, אבל בינתיים אני יכולה להגיד שהחסרונות בהחלט כמעט ואינם מורגשים אל מול החלקים החזקים של הסדרה הזו. ועכשיו תסלחו לי, אני צריכה להתקשר לאמא שלי.
התרעות פיקוד העורף