אחרי כמה עונות הצלחנו להתגבר על העובדה שהסדרה לא נאמנה לאירועים היסטורים ובעצם רק אז התפנינו לשאול אם העלילה עצמה עובדת? העונות הקודמות, שכולן עסקו במציאת פרטנרים רומנטיים ובטור הרכילות של ליידי ויסלדאון (שלא היה מבייש עמוד בידור ישראלי), היו מהנות אך לא עמוקות במיוחד. הן בנו עולמות רומנטיים ואסתטים מופלאים, אבל דמויות רבות - בעיקר האחיות ברידג'רטון - נותרו חד-מימדיות שלא נאמר פרווה. והנה, מגיעה עונה 4 - והכל מתהפך.
הפעם הסדרה מתמקדת בבנדיקט ברידג'רטון, האח הבוגר וההולל, זה שכולם היו בטוחים שלא יתמסד לעולם. בנדיקט תמיד היה זה שלא משחק לפי הכללים: הוא שותה, חוגג בברים, בוחר לעצמו את הדרך, ולא מנסה להיכנס לשום תבנית - אולי מלבד אלואיז. הוא היחיד במשפחה שפשוט מסרב להתאים למה שמצופה ממנו.
עונה 4 נפתחת ברגע שמערער את שגרת הרווקות הנצחית שלו: בנשף מסכות מפואר. בנדיקט פוגש אישה יפה ומסתורית שמסתירה את זהותה האמתית. המפגש קצר, מסקרן, ומסתיים בכפפה כסופה אחת - שמספיקה כדי לגרום לו להתחיל לחפש אותה בכל לונדון. אם זה נשמע כמו גרסה ברידג'רטונית לסינדרלה, זה לא במקרה.
מכאן הסיפור מתפתח לשורת אירועים שמערבבים משיכה, סודות וזהות שמתפענחת לאט-לאט. בנדיקט מוצא את עצמו מנסה להבין האם הקשר הזה בכלל אפשרי בעולם שבו מעמד, משפחה ונורמות חברתיות קובעים כמעט כל החלטה אישית.
כדי להבין את השינוי, צריך לזכור ש"ברידג'רטון" היא מותג ענק: מאז עלייתה, הסדרה נצפתה על ידי 82 מיליון משקי בית בחודש הראשון בלבד, ועונות המשך שוב ושוב שוברות שיאים. עונה 3, למשל, רשמה 165.2 מיליון שעות צפייה בשבוע הראשון, מה שהפך אותה לאחת הסדרות הנצפות ביותר של נטפליקס אי פעם.
מאחורי הסדרה עומדת שונדה ריימס, מי שהביאה לעולם את "האנטומיה של גריי" ו"סקנדל" - ומי שהתעקשה לספר סיפור ריג'נסי "כמו שלא ראינו מעולם", גם אם זה אילץ את הצופים להשלים עם חוסר דיוק היסטורי מופגן. ועונה 4 מוכיחה שההימור משתלם: הפנטזיה נשארה, אבל הסיפור מרגיש יותר אותנטי.
במובן הזה, העונה הרביעית של ברידג'רטון היא אולי הכי פחות תקופתית - אבל הכי רלוונטית לתקופה שלנו. לתקופה שבה אנשים מחפשים משמעות, אינטימיות, אומץ להגיד את האמת שלהם, וחופש להיות מי שהם גם אם זה לא תואם את התפקיד שהחברה (או המשפחה) כתבה עבורם.
התרעות פיקוד העורף