הוסיפו לזה אירועים שהוגדרו בטלוויזיה הישראלית (כלל הערוצים) כ"פרובוקציות איראניות" (עיכוב של מכלית אמריקנית במצרי הורמוז ומל"ט שחג באופן חשוד ליד נושאת המטוסים לינקולן) ואם לא די בכל אלה, הרי שמעל הכל פוזר קורטוב של התבלין הנהדר "ווישפול ט'ינקינג", מתוך הנחה שהתקבעה כאן כאקסיומה, לפיה תקיפה אמריקנית באיראן תהיה טובה לישראל הרבה יותר מהסכם.
אז הלכנו לישון עם הידיעה המנחמת שנחשף פרצופם האמיתי של האיראנים (וברור שהאמריקאים ללא יסכימו לדרישות המגוחכות כמו העברת השיחת מטורקיה לעומאן) והתעוררנו עם דלי של מים קרים (או אולי נכון יותר לומר "מים כבדים") לפרצוף.
מה עוד ציפה לצופי החדשות בבוקר? הידיעה מלשכת ראש הממשלה לפיה "ראש הממשלה הבהיר לוויטקוף שאסור לסמוך על האיראנים". ידיעה כל כך מופרכת עד שאי אפשר כבר לדעת עוד האם מי שהוציא אותה בטוח שכולנו מטומטמים או רק שנותרו מספיק כאלה בבייס שלו.
שני דברים עיקריים אפשר ללמוד מ-24 השעות האחרונות בתקשורת הישראלית. הראשון הוא שנוכחנו שוב עד כמה בעידן שבו מתנהל העולם על פי רצונו (וגחמותיו) של איש אחד שחי בין מיאמי לוושינגטון, רוב החדשות החשובות, גם כאלה הנוגעות ישירות לביטחון ישראל, מתקבצות בלילה, פטורות מלוח הזמנים של הטלוויזיה בישראל שלפיו נאמרים דברים חשובים רק כדי שייחשפו בין שמונה לתשע בערב.
ההסתרה הזאת נבעה, במקרה הטוב, מרגשות פטריוטים (מוטעים, אבל לפחות מתוך כוונה טובה) ובמקרה הפחות טוב מכך שעורכי החדשות הניחו שעם ישראל מעדיף שלא לדעת. הפטרוניות הפטריוטית הזאת מטופשת: עם ישראל היה חייב לדעת מה קורה בעזה. סביר להניח שזה לא היה מוריד כהוא זה מרצונו לנצח בכל מחיר, אבל אי אפשר להגיד "בכל מחיר" מבלי לדעת מהו.
אבל מה בקשר לחטא? ובכן החטא הוא הענקת התחושה שהמשטר באיראן עומד ליפול בתוך זמן קצר, אחרי תקיפה אמריקנית שהיא כמעט ודאית, מאחר ש"טראמפ עבר את נקודת האל-חזור" כפי ש"מעריכים בישראל". למען הסר כל ספק: יתכן מאוד שמדובר בנבואה שתתגשם. יתכן שכל השיחות בטורקיה או בעומאן, עם או בלי מדינות נוספות, רק על הגרעין או גם על הטילים הבליסטיים וכיו"ב - אינן אלא יותר ממסך עשן שמאחוריו מכינים האמריקאים מהלומה ניצחת. יתכן שטראמפ אכן עבר את נקודת האל-חזור.
ראו מה זה: כולם חכמים, לכולם יש מקורות נהדרים, כולם יודעים לקרוא את הניו יורק טיימס בשפת המקור, ועדיין, לאיש מבניהם אין אינפורמציה מהימנה יותר מזו שקיבלתם מנהג המונית האחרון שאיתו נסעתם, מהקולגות בפינת הקפה בעבודה או מהמניקוריסטית שעשתה לכם לק-ג'ל.
אז למה מבלבלים לנו את המוח כבר קרוב לחודש במצג שווא כאילו מישהו יודע מה עומד לקרות? כי הם מוכרחים למלא את החלל באוויר חם. כי גופי השידור התמכרו למהדורות חדשות בנות שעה וחצי בכל יום (מה שמחייב את הערוצים המסחריים להפקה אחת בערב שאינה שייכת למחלקת האקטואליה שלהם. לרוב תכנית ריאליטי).
עד כאן עוד אפשר לסלוח לפרשני האקטואליה שלנו. הבעיה היא שאם בודקים את הדיווחים על מה שצפוי בזירה האיראנית, מקבלים הטיה גדולה למה שנתפס כרצוי למדינת ישראל (פגיעה קשה באיראנים במחיר של פגיעה מינימלית, אם בכלל, בישראל).
שלא יהיה לאף אחד ספק: גם אני רוצה מאוד שהמשטר האיראני יעבור מהעולם, גם לי יש אינטרס ברור שמדינת ישראל לא תיפגע מעוד מתקפות טילים, גם אני בעד שצה"ל ינצח (בכל מחיר, חוזר ומבהיר: בכל מחיר!), גם אני מעריך מאוד את ההתגייסות של הלוחמים בסדיר ובמילואים, אפילו מצדיע להם - ובכל זאת, גם אם כולם שליחי-מצווה, ברור שלא כולם "קדושים", באשר אין ציבור שהוא כולו קדוש. כמה חלאות אדם יצליחו להסתנן תמיד לכל מסגרת, אפילו הם חריגים מאוד (והרי היו חריגות בעזה).
אז למה אני מתקומם? כי אני זוכר שלא באה מתקפת הרצח של 7 באוקטובר לעולם, אלא מפני ששומרי הסף בעיתונות, השמיעו לי את מה שהיה נדמה להם שאני, האזרח הישראלי, רוצה מאוד לשמוע.
ערב אותו חג שמחת תורה ארור, מלאו עמודי המוספים בכתבות לרגל 50 שנים למלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר). המוטו המשותף לכולן: למדנו את הלקח, "צה"ל ערוך לכל תרחיש" מסרו הכתבים הצבאיים בטון של מג"ד המדבר אל חייליו. בדיעבד התברר שהיה ערוך לכל תרחיש מלבד זה שקרה בפועל.
ועכשיו? שוב עולה אותה מנגינה: "כוננות שיא בישראל" מדווחים אותם אנשים בדיוק ומשבחים את כושר היירוט ("מעל 90%") של מערכות ההגנה האווירית שלנו. אני מצדיע ללוחמי ההגנה האווירית, אבל גם מוסיף שלא מעניינים אותי ה-90% שיצליחו ליירט, אלא אותם 10% שיעברו בחורי המסננת...
התרעות פיקוד העורף