מדינה בוערת מתיעודי החסימות שעורך לוחם החירות מרדכי דוד לדמויות בכירות בשמאל. ובזמן שהשמאל מגיב על כך בזעזוע, מרבית אנשי הימין עולצים למראה התמונות ומכריזים על "תמונת מראה" ועל צביעותו של השמאל, שלפתע נהיה רגיש לחסימות כבישים והתנכלות אישית לבכירים.
ולחלופין, לגמרי מקבל את טענת הצביעות ואת הקביעה שאנשים רבים בשמאל לוקים בעיוורון מוסרי ולא מסוגלים לראות את הדמיון הברור והמתבקש בין בריונות משני הצדדים. מה זה מקבל? אני כותב על הצביעות הזו כבר שנים, וחוטף אש מאוד לא ידידותית מתוך המחנה שאליו אני משתייך.
ואחרי כל אלה, אני רוצה לדבר על הנטייה המתמדת הזו של התמודדות עם כל ביקורת ב"אבל אתם". מה שנקרא, וואטאבאוטיזם. או, הסימטריה הקדושה והארורה. ארורה, כי היא הופכת כל דיון המתנהל פה ללא ענייני. שהרי, אם גם הצד השני לא בסדר, אז הצד שלי פטור מביקורת. העיקר שנשתווה.
א', העובדה שעיתונאים מסוימים לא ממלאים את תפקידם לא נותנת הרשאה לאחרים לנהוג כמותם. ע"ע אותה סימטריה ארורה שלוקחת אותנו לאבדון.
ב', ופה אולי הנקודה המרכזית, בישראל שולטת ממשלת ימין על מלא כבר שלוש שנים. לא סביר שעיתונאי ימקד את מרבית מאמציו ועיסוקיו בניגוח האופוזיציה, ויתעלם כמעט לגמרי מחובתו המקצועית הבסיסית: ביקורת על השלטון. לא משנה איזה שלטון.
הרי במהלך שלוש השנים האחרונות התרחשו דברים שכל עיתונאי הגון ימצא בהם סיבה לסיקור ביקורתי ואף לעריכת תחקירים. המחדל חסר התקדים של השבעה באוקטובר, כמובן, בראש ובראשונה. אבל גם תחומים אחרים. יוקר המחיה הבלתי נתפס; הגידול הניכר בתאונות הדרכים, למול התייקרות הנסיעה בתחבורה הציבורית; שיעור הפשיעה המטורף בחברה הערבית; הצמיחה המדאיגה בנתוני הירידה מהארץ ועוד ועוד. מה הסיכוי שעיתונאי המזוהה כימני יערוך דיון ביקורתי לגביהם? ואם יגיע לאותו עיתונאי מידע על שחיתות לכאורה במשרד ממשלתי - משהו שיכול לקרות בכל ממשלה ובכל שלטון - מה הסבירות שהוא יערוך תחקיר נוקב על בסיס המידע הזה?
העיתונות הימנית משגשגת ומתחזקת כבר שנים. הגיע הזמן שגם תיקח אחריות. בסוף, אם עיתונאי השמאל יגנו על השמאל, ועיתונאי הימין יגנו על הימין, מי יגן על המדינה?
התרעות פיקוד העורף