ניסיתי להראות לבן שלי קלאסיקה - וגיליתי אמת כואבת | דורון ברוש

"בוא תראה קצת את 'הרוזן ממונטה כריסטו', אני אומר לטף שחולף לידי. תפסתי אותו במצב רוח ידידותי. הוא מתיישב לידי, צופה במסך בחוסר שקט במשך שתי דקות תמימות ופוסק, "לא מעניין". הוא מזנק מהספה וממהר לחדרו לשחק קול אוף דיוטי ולצפות, תוך כדי, בפרק ה-1,012 של משהו הנקרא "אנימה".

פעם, מתוך רצון להדק את הקשר בינינו - ככה המליצה לי אחת שיודעת - ישבתי איתו מול "אנימה". אחרי כמה דקות ביקשתי את נפשי למות. דמויות מצוירות הבזיקו על המסך לשלוש שניות, השמיעו שאגות של חיות, ופינו את מקומן לחיות אחרות שהבזיקו על המסך לשלוש שניות והשמיעו שאגות של חיות. אף אחד לא עורר שם איזו חיבה, לא היה איזה חיוך, לא איזה רצף שניתן לזהות בו התנהגות אנושית מוכרת, רק סדרה מתמשכת בלי סוף של קולות חייתיים.

"צריך לראות פרקים מוקדמים יותר כדי להבין", אמר הטף, שבהה במסך בעיניים כלות. "מפרק 700 בערך?", שאלתי. הטף לא קלט את הסרקזם. בטח שלא יקלוט. המוח שלו מטוגן מהצפייה ברצף הקליפים האינסופי המתחלף מדי שלוש שניות ומלווה בשאגות חייתיות. הם כולם כאלה - כל חבריו בני גילו חיים במהירות הקליפ. אין להם בעיה עם אורך הקליפ. הם לא מאומנים להזדהות עם הדמות באופן רגשי, לא מחפשים את מעלותיה, לא אוהבים או שונאים, הם צורכים את הנצנוץ, את השתנות הפיקסל, ומיד רוצים הלאה, אל הנצנוץ הבא.

ככה שהטף שלי ככל הנראה כבר לא יידע על נפתוליו של אדמונד דנטס. לא יטפטף בחשאי דמעה עם מרסדס היפה המחכה לשווא לאהובה. גם על גרונה מ"הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס לא ישמע. ויחד עם כל אלה יאבדו בתהום הנשייה "החמישייה הסודית" ו"השביעייה הסודית", וירון זהבי ומנשה התימני ואלימלך זורקין מחסמבה חסמבה חסמבה (עד היום אני מחפש את המערה החשמלית ולא מוצא). ו-וינטו יד הנפץ, שהתקיים בטרום הפרוגרס ועוד מותר היה לכנות אותו אינדיאני. וביל קרטר. ופטריק קים המסוקס. ותוכידס, עם גברת פשקוביצי, שכל היום על המרפסת תחתונים היא מכבסת. וגם לא יישב על רצפת הסלון וידפדף באנציקלופדיה תרבות. ומכלל (בשחור-לבן). רק יטגן את הנוירונים במוחו בפרק ה-13,202 של "אנימה".

אבל זוהי כנראה דרכו של עולם. בבוא הזמן, כשיגדל הטף וכבר יהיה לו טף משלו, בטח ינסה לשכנע אותו לצפות באותה "אנימה", ויכאב לו ליבו כיצד טפו מפנה את גבו לנכסי צאן ברזל בדמות דמויות שואגות כחיות, ורק עוסק מבוקר עד בוקר בטלקינזיס וטלפורטזיס וכל זיס אחר שבטח יהיה באופנה באותם ימים.

ועל "הרוזן ממונטה כריסטו" בגרסתו החדשה שמשודרת בימים אלה בוודאי לא יהיה מה לדבר. ומדובר בגרסה לא רעה בכלל. אומנם קצת פומפוזית, קצת דרמטית יתר על המידה - אדמונד נפלא כמלאך, ופרננד ערמומי כנחש עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר, ומרסדס אינה יודעת את נפשה לגמרי מרוב צער - ולפעמים גולשת הדרמה המשוחקת לכזו המקובלת בהצגת סיום של כיתה ח', אבל על כל מגרעותיה אלה, ואף שאנחנו אומנם איננו בקיאים בפרק 700 של "אנימה", אבל בקיאים גם בקיאים בעלילת חייו השלמה של הרוזן, עדיין הסדרה החדשה על חייו מחזיקה אותנו מרותקים למסך, כי סיפור הקרב הנצחי בין הטוב לרע אף פעם איננו מסתיים. תמיד יהיו רשעים בני רשעים, ותמיד יגיע הטוב להביס אותם, לנצח, או לפחות עד שייוולד הרשע הבא.