תכף נחזור לשני הטאלנטים, ששנות דור מפרידות ביניהם, אבל קודם כל כמה מילים על המצב. אוי המצב. משהו מוזר קרה לצרכני האקטואליה בישראל: מצד אחד מהלכים הרי גורל נמשכים ומתרחשים מעל לראשינו. מצד שני - אי אפשר להשכיל לגביהם גם אם צופים במהדורות החדשות מבוקר עד לילה. תמיד זה ייגמר ב"הכל תלוי בהחלטה של טראמפ שאולי עוד לא החליט בעצמו".
אז מצד אחד זה מתסכל לדעת שישראל עלולה להתעורר מחר בבוקר למציאות איומה, בגלל החלטתו של איש אחד, שגמר אומר להפוך את תקופת נשיאותו השנייה למרכז רווח כמוהו לא ראה העולם מעודו.
מצד שני זה מפנה את הראש לקליטה של חומר שלא קשור ל"מה יהיה?" אלא, כמו במקרה הזה - למה שהיה. ומה שהיה הוא שאושיק לוי, אחד מענקי הזמר הישראלי, מאלה שעשו את המסלול המקובל עד לפני 50-60 שנה של להקה צבאית ולאחריה קריירת סולו מגוונת, נאלץ להיפרד מיקיריו. תחילה מאשתו, אחר כך מבתו ועתה מאחיו. "האסונות של אושיק" גורסת כותרת הריאיון ומפגישה את הצופים עם איש לא צעיר (82), אבל נמרץ, שמתוך אבלו מצליח לא רק לדבוק בשגרת אימונים ששומרת על מראה מפתיע לאדם בגילו, אלא גם לבחור בכל יום מחדש בחיים.
בנסיבות הטראגיות, זה היה ריאיון נטול גימיקים כמעט-מתבקשים. כך למשל לוי משתנק רק פעם אחת, כשהוא שר לבתו ליד קברה הטרי-יחסית. בשאר הזמן הוא מזכיר את מתיו, אפילו מבכה אותם, אבל גם שומר על חיוך נסתר, מוכיח שתהליך פרידה הדרגתית מהאהובים בחיינו, עניין בלתי נמנע עבור מי שזוכה להאריך ימים, לא חייב להיות שחור משחור.
למרות שהוא דבק בשגרת אימונים יומית ומעיד על עצמו שהוא "משתדל לאכול בריא", לוי אינו מתנזר: לא מסיגריות ולא משתייה ("אני יכול לגמור בקבוק וויסקי"), ובאופן משתמע, גם לא מנשים. כך למשל הוא מודה שהמראה החיצוני הוא פרמטר חשוב עבורו, עוד לפני שנוצר החיבור הרגשי (במילים אחרות: לא כל אסתטיקן חייב להיות בהמי כמו יעל פוליאקוב). אפילו המשפט הזה מצליח להעלות חיוך על שפתי כל צופה, רק משום היותו מעיד על בחירה בחיים.
במקביל, בערוץ הנצפה יותר, מראיין דני קושמרו את אביהו פנחסוב. איני רוצה להתגולל כאן על האכסנייה המכובדת, אבל עם המעמד (מהדורת החדשות בנצפית ביותר) מגיעים גם כמה חסרונות מובנים.
למה הכוונה? לכך שכאשר דני קושמרו, שהפך לסלב בעצמו (כבר לפני שנים אבל ביתר שאת בעקבות משדרי החדשות הבלתי נגמרים של ימי ראשית המלחמה) נפגש עם מי שהוא אחד מאנשי השעה (פנחסוב מופיע, משחק בסדרות, זכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת" ונכנס לתודעה אף הוא, ביתר שאת, בעקבות המלחמה), מדובר במפגש של שני אנשים ידועים.
זה לא הופך אותו לבלתי מעניין חלילה, אבל מאחר שקושמרו אינו טאלנט מתחום המוזיקה, למשל, מה שהיה יכול להפוך מפגש שכזה לדיאלוג פורה בין שני יוצרים, זה מסתכם לכדי מופע ראווה שבו מיח"צנים מופע אחר ("קאקאמייקה" - וכמו שקושמרו הוסיף מיד, נבהיר גם אנחנו: זה שם המופע).
לעומת זאת כשמואב ורדי הולך לראיין את אושיק לוי, מקבלים 100% של הזמר הוותיק, כי ורדי מסוגל עדיין להצניע את נוכחותו, לשמש כרשמקול, כזבוב על הקיר, כלומר - משהו שקושמרו איבד כבר, מחמת מעמדו.
זו הסיבה שכאשר תם הריאיון עם פנחסוב, זוכרים בעיקר שהיה שם משהו עם סוס (ושוב, למען הסר ספק: זו אינה טענה לקושמרו או לאולפן שישי שעבדו קשה מאוד כדי להגיע למעמדם, הראשון כאיש תקשורת והשני כמגזין אקטואליה שבועי), בעוד שאושיק לוי מרוקן את הדרינק, מצית סיגריה ומותיר אותנו עם הרהור לפיו: "לו להשיב ניתן, את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו".
וכך, בעוד הערוץ האנדרדוג מותיר אותי עם געגוע ל"בלדה לשוטר" (מילים אהוד מנור, לחן נורית הירש), מסכמים באולפן שישי את המשדר בהצצה אל "מאחורי הקלעים" שלו. מעין "פספוסים" מחושבים היטב, מהם אנו למדים שניר דבורי חוגג יום הולדת (מזל טוב גם מאתנו).
התרעות פיקוד העורף