נתניהו ידע שמדובר במידע שמגיע מהמקור הכי חשוב של צה"ל ברצועה. ידע שהפרסום מסכן אותו. ובכל זאת זה קרה, אמר איזנקוט. איזנקוט הגדיר את האירוע כ"חמור ביותר שאני מכיר", ואמר במפורש שמדובר באירוע על סף בגידה ובמעילה באמון: החיילים, החטופים, ובאזרחי המדינה וחייב להיחקר בחומרה.
זו לא אמירה של פרשן באולפן. זו קביעה של רמטכ"ל לשעבר, חבר קבינט מלחמה, אדם שהיה בלב קבלת ההחלטות. המשמעות ברורה: לשכת ראש הממשלה הייתה מוכנה להקריב נכס מודיעיני אסטרטגי, בזמן מלחמה, כדי לייצר נרטיב פוליטי.
איזנקוט לא האשים ישירות, אבל אמר שזה "אירוע בלתי סביר שדורש חקירה". לא רק בגלל אחריות נתניהו לשבעה באוקטובר, אלא בגלל נורה אדומה מהבהבת. כי אם ראש ממשלה יודע שכסף שאישר להכניס לעזה, מגיע בפועל לידי חמאס, ובוחר לא לפעול, זו כבר לא טעות בשיקול דעת. זו מדיניות שייתכן שמסתירה משהו אחר שאולי קשור בשאלה של רוני קובן האם נתניהו קיבל כספים מקטאר.
וכשמחברים את שתי הנקודות, הכסף לחמאס אז, והפקרת המקור המודיעיני עכשיו, לצד טבח השבעה באוקטובר והימלטות מוועדת חקירה ממלכתית מתקבלת תמונה מטרידה: שיקולים אישיים ופוליטיים קודמים בעקביות לביטחון המדינה ולחיי אדם ואזרחיה. איזנקוט אמר זאת במילים פשוטות: השיקול היחיד שמניע את נתניהו הוא הישרדות פוליטית.
והנה מולם עומד אדם ימני בדעותיו, מזרחי במוצאו, מסורתי באמונתו, ששילם את המחיר הקשה מכל: בן ושני אחיינים שנפלו במלחמה. מנהיג ערכי, ממלכתי, מחובר לשטח ובכל זאת הוא לא "משלהם". מכאן ברור: הנרטיב העדתי הוא כלי. לא אמת. הוא מופעל כשצריך לגייס רגשות, ונזרק הצידה כשמופיעה אלטרנטיבה אמיתית.
התרעות פיקוד העורף