אבל מעבר להישג, הכתבה מטלטלת בעיקר בגלל מה שהיא חושפת על התנהלות המערכת. לא מדובר ברגע בודד של כשל. מדובר ברצף: עצור סודי, ללא כתב אישום פומבי; מתן תרופות פסיכיאטריות במינון בעייתי, התמוטטויות חוזרות שאינן זוכות למענה, עשרות דקות שבהן אדם גוסס מול מצלמות, ואף אחד לא נכנס. חובשת שאינה יודעת לבצע החייאה, או לגלות אם המטופל נושם, סוהרים ששולחים עצור שהתמוטט "לישון".
זה כבר לא מחדל נקודתי. זו תרבות של כשלונות וטיוח. הכתבה מציפה מערכת שמעדיפה שקט על פני אחריות, סודיות על פני פיקוח, ונהלים על פני חיי אדם. צה"ל, שב"כ, מערך הכליאה והרפואה הצבאית, כולם מופיעים כאן כחלק משרשרת אחת של אדישות וטעויות. גם אם נקבל את הגרסה המעודכנת של הצבא, שלפיה מותו של תומר נגרם מאירוע רפואי (יתכן אפילפטי), אין בכך כדי לנקות את המערכת. להפך: אדם שסובל מהתקפים אמור להיות תחת השגחה הדוקה פי כמה. במקרה הזה הוא הושאר לבדו. הטרגדיה של תומר אייגס אינה רק אישית היא סמלית.
לזכותו של אסנהיים ייאמר: הוא לא מנסה לייפות, לא מחפש איזונים מלאכותיים. הסרט בנוי ככתב אישום ברור נגד המחדל. עם זאת, נותרת תחושת החמצה מסוימת בהיעדר התמודדות עמוקה יותר עם שאלת האחריות האישית: מי נתן את ההוראות? מי היה אחראי למשמרת? מי קבע מינוני תרופות? מי החליט להשאיר עצור רפואי לבד? אם הפרשה הזו תסתיים בנזיפה או בהערה בתיק - זו תהיה חרפה ציבורית.
התרעות פיקוד העורף