העלילה אינה מתמקדת במאבק על הכתר של ווסטרוז או בסכסוכי הדמים - מרובי הטוויסטים - בין משפחות האצולה מתוסבכות, שכל אחת שונאת את השנייה. לא תמצאו בה רובד פנטזיה מרהיב, שמוסיפים הדרקונים, או מימד האימה שמוסיפים אנשי הרפאים כחולי העיניים מעבר לחומה. הסדרה מתארת את ווסטרוז הפשוטה בעת שלום - מלוכלכת, יומיומית, נהנתנית, פשוטה - בתקופה שמתרחשת כ-90 שנים לפני אירועי "משחקי הכס".
שווקי הבוץ באשפורד, פערי המעמדות, הקשיים של פשוטי העם לשרוד, לצד חיי המותרות והשעשועים של האליטות - אותם מייצגים אבירים חובבי שתייה, נשים וריקודים מוזרים - מקנים לסדרה פן אמין של דרמה היסטורית, היישר מתקופת ימי הביניים של בריטניה. רגעי ההומור הפיזי - החל מסצנת עשיית הצרכים הגרוטסקית והמשעשעת של דאנק ממש בתחילת הפרק הראשון - לוקחים אותנו לכיוון אחר לגמרי, כיאה לתקופה אחרת. העלילה ליניארית, פשוטה ופונה לכיוון קומי. בסדר גודל קטן מאוד לעומת "משחקי הכס" ו-"בית הדרקון".
מי שמחפש עלילה מורכבת ומפותלת, דיאלוגים חדים, טוויסטים דרמטיים או סצנות מהפנטות - כמו חתונת הדמים המטלטלת והטראגית או הקרב בהארדהום - שמותיר אותך חסר נשימה למשך כמעט שעה. פרקים בהם יש מרכיבי משחק, בימוי וצילום עוצרי נשימה - יתאכזב. העלילה של "האביר משבע הממלכות" מצומצמת במספר הדמויות וחומר עלילתי להרחיב או להעמיק בו.
אחת ההפתעות הוא הליהוק של פיטר קלאפי, שחקן רוגבי לשעבר, לתפקיד דאנק. הוא אינו "שחקן שייקספירי" מעונב, אך הפיזיות והחספוס הטבעיים שלו הם בדיוק מה שהדמות דרשה. הבלבול, הנאיביות והמבוכה היא כ"כ טבעית שלעיתים נדמה שהוא בכלל לא משחק אלא פשוט מגלם את עצמו. בעיקר בסצנות שהוא מנסה להוכיח מול אנשי האצולה שהוא אביר הן. קאלפי הינו בינגו של יוצרי הסדרה.
אורך הפרקים, כחצי שעה, מדגיש את העובדה שעלילת הספרים מכוונת לפיק אחד בלבד - במקרה שלנו משפט נוסח קרב שבעה מול שבעה, בעקבות תקיפה של דאנק נגד אאיריון להבת-האור, אחיו המעורער נפשית של אג, שמגלם את הפסיכופת התורן (הוא משוכנע שהוא דרקון בדמות אדם). אם תרצו ג'ופרי מעלי אקספרס. אחרי שהוא תוקע רומח בירך של יריב, בתרגיל מלוכלך במהלך הטורניר, ההפרעה הנפשית שלו גורמת לו לתקוף שחקנית תיאטרון, בה התאהב דאנק, והענק טוב הלב שובר לו כמה שיניים.
בין לבין אין מספיק "בשר" להרים את הסדרה: הדמויות אינן מורכבות במיוחד ואין הרבה מסתורין מאחורי הקלעים, לפחות בסיפור הראשון מתוך השלושה. זה יוצר מריחה מלאכותית של הדיאלוגים, שאינם מקדמים את העלילה או מסקרנים את הצופה - בניגוד ל"משחקי הכס" ו"בית הדרקון", שבהם כל דיאלוג מכיל רמזים או פרטים חשובים להמשך.
חשוב לי לציין, שהביקורת נכתבה לפני הקרנת הפרק החמישי של הסדרה, במהלכו אמור להתקיים הקרב עצמו - השיא של העלילה בספר הראשון. כולי תקווה שהפרק יהווה פיצוי הולם, יגרום לי לבלוע את הכובע ולהגיד: "היה שווה להחזיק מעמד 120 דקות משעממות בשביל כזה פרק". במידה שהיוצרים ימשיכו להקפיד להיות נאמנים לספר - הסיכויים לכך גבוהים (בלי ספוילרים).
התרעות פיקוד העורף