ליאל מייצג שמאל מובהק, אולי מהבודדים שנותרו בזירה הציבורית שמדברים בקול צלול, עקבי ולא מתנצל מתוך אותה תפיסה ישנה של חתירה לשלום. דווקא משום כך חשוב שקולות כאלה יישמעו, גם אם הם מייצגים מיעוט קטן מאוד בציבור הישראלי כיום. חברה בריאה זקוקה גם לקולות שמאתגרים את הזרם המרכזי, שממתנים, שמזכירים שיש עוד דרך מחשבה.
אבל חשוב לא פחות לומר: זה קול חשוב לשיח, לא קול שאמור להכתיב מדיניות ממשלה בעת הזו. אחד המשפטים החזקים שאמר היה: "בסכסוך אתה לא יכול לראות רק את עצמך, רק את הסבל של עצמך. אלא גם את הסבל של הצד השני. לעולם לא יהיה ככה שלום. הסכמי שלום נחתמים כששני הצדדים הגיעו למסקנה שגם בצד השני יש בני אנוש".
אלה דברים חכמים, אנושיים ומורכבים, אולי אפילו הכרחיים כשמדובר בדיון עקרוני על עתיד האזור. הם נשמעים כמו הדהוד של תקופה אחרת, ימי אוסלו, ימים שבהם עוד הייתה אמונה רחבה בפתרון מדיני. אבל המציאות השתנתה מאז השבעה באוקטובר.
כאן כבר הרגשתי ניתוק מהמציאות. ברגותי מרצה חמישה מאסרי עולם בגין מעורבות ברצח. ההשוואה למנדלה אולי נועדה להמחיש תהליך היסטורי אפשרי, אך היא מתעלמת מהקונטקסט הביטחוני ומהטראומה העכשווית של הציבור הישראלי. כבר בתחילת הראיון, כשהנושא הזה הונח על השולחן, שפטתי את ליאל לחומרה. במידה רבה, זה צבע לי את ההקשבה כולה.
ועדיין, ככל שממשיכים להאזין לו, מבינים שמדובר באדם אינטליגנטי, מנוסה ועקבי, שפשוט מאמין בדרך אחרת. לא מדובר באדם תמים במובן השטחי של המילה, אלא באדם שמסרב לוותר על תפיסת עולם גם כשהיא איננה פופולרית וגם כשהיא מתנגשת עם המציאות.
במילים אחרות, נדמה שכבר לא מצביעים לפי אג'נדה אידיאולוגית טהורה, אלא לפי דמויות, דעת קהל, סקרים ורוח ציבורית. ד"ר ליאל, אולי מבלי שהתכוון, שירטט תמונה של עולם פוליטי הפוך: ראש ממשלה ימני בעד מהלך שלום אזורי ונציג שמאל שמתנגד לו. ועל הדרך, בלי לשים לב, הוא אף תרם עוד נקודות זכות ציבוריות ליאיר גולן.
ובמובן הזה, זה היה ראיון מעניין ומרענן, דווקא כשכל שיח הופך לאישי ונגד דמויות ציבוריות. נקי מהשמצות, נקי מחשבונות פוליטיים. הצגה ישירה של דעה, גם אם אינני מסכימה איתה.
ליאל עצמו הודה שאין כיום שמאל ישראלי משמעותי, שהפוליטיקה נעה בין ימין למרכז. בזה הוא צודק. ייתכן גם שהוא עצמו מייצג שריד של שמאל אידיאולוגי ישן, כזה שפחות רלוונטי למציאות הנוכחית, אך עדיין חשוב כקול מוסרי-אינטלקטואלי בשיח.
הבעיה שלי אינה עם עצם קיומו של הקול הזה. להפך. הוא נחוץ, הוא מאתגר והוא מזכיר שיש מורכבות. הבעיה מתחילה כשהחזון מתעלם מהמציאות הביטחונית, וכשהאמונה ב"פרטנר" גוברת על העובדות בשטח.
בסופו של דבר, ד"ר אלון ליאל הוא קול נדיר וחשוב, קול של דור אחר ושל תפיסה אחרת. קול שלא אמור להוביל מדיניות, אך בהחלט ראוי להישמע. וגם אם איבד אותי כבר בדקות הראשונות עם סוגיית ברגותי, אני יכולה להודות: היה זה ראיון אינטליגנטי, מורכב ובעיקר כזה שמאפשר לחשוב.
התרעות פיקוד העורף