הבוקר שאחרי חידד עוד יותר את הדינמיקה ביניהם. השיחה על חיבוקים שבה נאמר שהוא "דוב עוטף", והיא לא נרדמת מחובקת, הייתה קטנה אבל משמעותית. הרגלים, מגע, ואינטימיות יומיומית. דביר מבקש ממנה לנסות להתחבק יותר, ליה מבהירה בכנות שזה פחות עובד לה. הם מדברים כל כך פתוח. זו זוגיות שנבנית דרך שיח, ונעים לראות את זה מהצד.
דביר כבר מזהה את הדפוס. הוא אומר בפירוש שזו לא הפעם הראשונה שברקו נכנס להם בין הסדינים. הערות שנאמרות "בצחוק" אך נושאות בתוכן ביקורת מרומזת, בדיוק כמו הדיון הקודם על סצנות הסקס שליה עשתה כשחקנית - נושא שברקו טרח להציף בזמן רגיש במיוחד. ליה מופתעת לשמוע עד כמה זה מפריע לדביר, והוא מודה שזה מרגיש לו כמו קנאה. לאו דווקא קנאה בליה, אלא קנאה בתהליך.
גם בתחרות השקשוקה, שהסתיימה בניצחון ברור של דביר, היה משהו סמלי. דביר מדבר על למידה, על פתיחות, על שינוי. ברקו מדבר על זה שלא הביאו לו מישהי מתאימה, על כך שהוא לא הבעיה. הפער הזה בולט: אחד מתמסר לתהליך, השני נאבק בו. ובזמן שדביר וליה מתקרבים, ברקו נשאר בחוץ ונראה כמי שמנסה למשוך אותם קצת אחורה.
פגיעה אישית וחוסר אחריות
מעז יצא מתוק?
גבי מאפשרת לו לראות שריב לא חייב להיות זירת קרב. כשיש בסיס של כבוד, אפשר להתווכח בלי לרסק. שם אפילו מרשה לעצמו להוריד מסיכה, להראות רגש, בלי לחשוש שזה יפגע בדימוי שלו. זה אולי לא דרמטי כמו קנאה ומריבות במרפסת, אבל זו התקדמות אמיתית. ובסופו של דבר, זה בדיוק ההבדל בין מי שמוכן להשתנות לבין מי שנשאר תקוע.
התרעות פיקוד העורף