אסנהיים, טען בערר כי החלטת השלום רחבה מדי ופוגעת בליבת העבודה העיתונאית. לפיו חשיפת חומרי גלם שלא שודרו, ובפרט אמירות שנאמרו כ"אוף דה רקורד" (לא לציטוט), תגרום ל"אפקט מצנן" חמור, שיגרום למקורות לחשוש מיצירת קשר עם עיתונאים בעתיד ויפגע בחופש העיתונות בישראל.
כזכור, אסנהיים טען בנימוקיו מדוע אין למסור את החומרים: הוא פירט שיקולי מדיניות כבדי משקל הניצבים בליבת יחסי האמון בין עיתונאי למקורותיו ומרואייניו ומצדיקים הענקת מעמד בכורה לערך של חופש העיתונות. השופטת שללה הטענה: "משמעותה של טענה זו הינה, למעשה, הכרה בחיסיון עיתונאי מוחלט, אשר יש בו כדי לבלום כל אפשרות לחשיפה או מסירה של חומר כלשהו לגוף החוקר, ללא חריגים כלשהם ואף מבלי שנערכה בדיקה של בית המשפט לגוף החומרים עצמם".
לדבריה, "טענה זו חורגת באופן משמעותי לא רק מעצם היותו של החיסיון העיתונאי חיסיון יחסי אלא אף מגבולות הגזרה הקבועים בפסיקה לגבי היקף תחולתו של החיסיון העיתונאי, המשתרעים כיום אך על הגנה על זהותו של מקור עיתונאי ועל הגנה על חומרים עיתונאיים אשר יש במסירתם כדי להביא לחשיפת זהותו של המקור".
אסנייהם כאמור טען גם לחסיון עיתונאי. השופטת קיבלה טענה באופן מצומצם, וקבעה שיחול רק למקרה של חלק מאמירות שנאמרו לא לציטוט בין פלדשטיין לאסנהיים: "יש להניח, כי לאורך שעות שיחה ארוכות בין עיתונאי למקור המרואיין על ידו מתקיימת שיחה חופשית ובלתי פורמלית בין צדדים אלו וזאת בעניינים מגוונים..".
התרעות פיקוד העורף