היא שברה את הקיר הרביעי של הזוהר; היא הראתה לנו שגם בפנטהאוזים היוקרתיים של ניו יורק ובווילות היוקרה של לוס אנג'לס יש לכלוך, והיא לא התביישה להציג לנו אותו. הקרדשיאנס הניחו את הכל על השולחן. לא קיבלנו רק את ההצלחות של "קיילי קוסמטיקס", הקמת אימפריית האופנה של קים "SKIMS", והצלחת האחות הצעירה כדוגמנית-על, אלא גם את הצדדים האפלים ביותר מאחורי חיי הזוהר והעושר.
הסדרה "הריקוד האחרון" מתפוצצת בנטפליקס
הסדרה הפכה ללהיט מסחרי אדיר בנטפליקס בזכות עריכה קצבית ומקצועית, גישה בלעדית להצצות נדירות מאחורי הקלעים ונוסטלגיה מזוקקת לרגעי כדורסל אלמותיים. היא סיפרה את סיפור עלייתו של ג'ורדן בצורה מהפנטת, אך המבקרים לא איחרו לחשוף את הבעיה: ג'ורדן עצמו עמד מאחורי ההפקה עם חברת ההפקות שלו, "Jump 23".
כאשר ג'ורדן היה צריך להתמודד עם רגעים פחות נעימים בקריירה, כמו אי השתתפותו בשיח הפוליטי או במאבק האפרו-אמריקאי באמריקה - הוא קיבל כארט בלאנש. אפילו כאשר התייחס לרצח המסתורי של אביו לא הסכים לשתף יתר על המידה. הצלחה מסחרית ותיעוד מרתק אין, דוקו חושפני אאוט. זה לא הפריע לענקית הסטרימינג לפתח תיאבון לעוד. היא זיהתה בוננזה והחלה לעבוד.
דוקו או תעלול יח"צ: המודל של נטפליקס מקבל טוויסט
הסדרה עצמה מלוטשת, מצולמת היטב, ערוכה בהצלחה, אבל היא מתפקדת יותר כסיכום קריירה נוצץ מאשר כסדרת דוקו-ביוגרפיה חושפנית. גם כאן הסדרה הופקה באמצעות חברת ההפקה של הגיבור המרכזי - "Oak Productions". שוורצנגר שלט בנרטיב ביד רמה, מה שגרם לסדרה להרגיש חסרה בכל הנוגע לביקורת עצמית עמוקה. נקודה שלילית בולטת נוספת הייתה הטיפול ה"מרפרף" בפרשות ההטרדה המינית והתנהגותו כלפי נשים בעבר, כאשר הסדרה העדיפה להתמקד בהתנצלות כללית במקום בעימות אמיתי עם העובדות, מה שוצר תחושה של חוסר כנות מלאה.
ותנחשו מה? גם הסדרה הזו הופקה על ידי הכוכב עצמו, באמצעות חברת ההפקה שלו, "Studio 99". היא הרגישה כמו "מוצר מותגי" מהונדס היטב, שנועד לשקם את התדמית המשפחתית והעסקית של המותג משפחת בקהאם. התחושה הכללית אחרי הצפייה היא שמדובר בחלק מתוכנית עסקית אסטרטגית ולא ברצון כנה לחשיפה אמיתית. שוב פעם יצאנו עם תחושת החמצה גדולה.
מי אתה גורדון רמזי?
השף הסקוטי גדל בשיכונים של סטרטפורד-אפון-אייבון. ויתר על חלום הכדורגל בגלל פציעה, והקיז דם במטבחים של השפים הקשוחים בעולם. הפריצה שלו הייתה פנומנלית: הוא בנה אימפריה של מעל 90 מסעדות וצבא של מעל 2000 עובדים ברחבי העולם, שזיכתה אותו בשיאה ב-17 כוכבי מישלן, והפך לאייקון גלובלי. כאשר הוא מגיע למסעדות שלו בוגאס או בפיליפינים העובדים עומדים בשורה ומושכים בשיער של אחד של השני כדי לעשות איתו סלפי. הבוס המושלם. האמנם? נשוב לכך.
לצד ההצלחה הקולינרית הוא פרץ ככוכב טלוויזיה של ממש. רמזי לקח את ז'אנר תוכניות הבישול של ג'ימי אוליבר, "השף העירום" הנוסטלגית, והזניק אותו לפופולאריות מטורפת. זה התחיל עם Ramsay's Kitchen Nightmares ו-Hell's Kitchen. הוא הביא למסך את דמות השף שכולם שנאו והתאהבו בו זמנית: עצבני וצעקן, מקלל, זורק אוכל מול לקוחות ומעיף עובדים מהמטבח. והכל בחינניות ובצורה קומית שגורמת לך להתפוצץ מצחוק ולהתמכר לאופי המיליטנטי והישיר. הוא הפך לסופר-סטאר שמזוהה גם עם ההצלחה ההיסטרית של תוכנית הריאליטי האמריקאית MasterChef. מלווה בכריזמה ממגנטת והערצה של כוכב רוק הוא הפך למייקל ג'ורדן של עולם הקולינריה. ממש ככה.
הסדרה "Being Gordon Ramsay"
הסדרה, שעלתה בנטפליקס מנסה להציג את השף האגדי בחיים האמיתיים שלו. היא מתמקדת במסעדות שהוא מנהל, בצוותים שהוא מוביל, בלחצים ובאתגרים המקצועיים, אך גם בחיי המשפחה והיחסים עם ילדיו. המבנה של הסדרה מעניק הצצה נוצצת ומסודרת, אך כמעט ואינה מעלה את העננה שמלווה את רמזי במשך כל הקריירה המוצלחת שלו - האם ההצלחה האסטרונומית שלו נובעת מהיכולת הקולינרית או מהעובדה שהוא הפך לכוכב טלוויזיה ואייקון עולמי, ועל גל הפופולאריות העולמית הקים את אימפריית המסעדות שלו. במקום להעמיד את רמזי מול השאלה עד שהוא יענה עליה, התוכנית בורחת מכך כמעט לחלוטין, ומאפשרת לו להתחמק מכך במשפט אחד חסר משמעות. אכזבה עצומה. אה, ותנחשו מה? לא תאמינו, רמזי בעצמו הודה שחברו הטוב דיוויד בקהאם גרם לו לחשוב על הרעיון להפיק את התוכנית - איזה צירוף מקרים יה אללה.
מה אנחנו מקבלים
העלילה המרכזית של הסדרה נבנית כדרמת מתח קולינרית סביב הקמת "אימפריית השחקים" של רמזי במגדל 22 Bishopsgate בלונדון. המצלמות מלוות את רמזי מרגעי התכנון המוקדמים בקומה ה-60 השוממת, דרך אתר בנייה רועש ומאובק, ועד לערב ההשקה המנצנץ. אנחנו רואים את הלחצים העצומים שנוצרים עקב לוחות זמנים בלתי אפשריים ובעיות הנדסיות במבנה הגבוה ביותר בסיטי של לונדון, כשברקע מרחפת השקעה מפלצתית של כ-20 מיליון ליש"ט.
בין המרואיינים המרכזיים נמצאים אדריכלי הפרויקט, מנהלי תפעול בכירים בחברה של רמזי והשפים שנבחרו להוביל את חמש המסעדות (ביניהן ה-Lucky Cat המפורסמת וה-Restaurant Gordon Ramsay High היומרנית). כולם מתארים דרישות של שלמות קיצונית מצד רמזי, אך באופן מחשיד, גם ברגעי המשבר הגדולים - כשציוד לא מגיע או כשהמטבח לא מוכן בזמן - הדרמה נראית מתוזמרת היטב. הכל נראה בשליטה, רמזי משחרר מדי פעם איזו קללה בשקט, אבל איפה טריקת הדלת והצעקות מאחורי הקלעים שהתמכרנו להם במטבחי הגיהנום? נאדה.
הסדרה מגיעה לשיאה בסצנת ההשקה החגיגית, שבהן רמזי עובר בין השולחנות כסופר-סטאר קולינרי, תוך שהוא מציג חזות של שליטה מוחלטת בנרטיב של "כנגד כל הסיכויים".
גורדון "חנה בבלי" רמזי
כאשר אנחנו צופים בסצנות בהן רמזי טועם את התפריטים, של המועמדים שלו לניהול המסעדות החדשות, רמזי נראה כמי ש"דורך על ביצים". הוא מטפל בביקורת בצורה עדינה ומלאכותית, שהיא נראית ערוכה מראש עד כאב, כאשר הוא יודע שמצלמים אותו ונזהר בכל מילה. גם ברגעי הלחץ, השף העצבני שכולנו מכירים מוחלף בגרסה מרוככת ומאכזבת. המקסימום שהוא מוציא זה "פאקינג הל" מנומס. איפה לעזאזל גורדון פריקינג רמזי שצורח, מקלל ביצירתיות וזורק צלחות? קיבלנו במקום זה נחנח שמסתפק ב: "חסר מלח". וואט דה פאק? כאן כבר המעריצים שהתאהבו בערס הבריטי המפולפל יתאכזבו.
כל מי שמרואיין בסדרה - מעובדיו ועד בני משפחתו - לא מציג אפילו קמצוץ של ביקורת. כולם נראים מאוהבים ב"אל הסקוטי", דמות שהיא כליל השלמות, ללא פגמים וללא צדדים אפלים. באמת?! בחייאת, תנו לנו קצת משהו עסיסי. איך יכול להיות שלא מראים לנו אפילו עימות אחד עסיסי עם איזה יריב עסקי עצבני?
מה אנחנו לא מקבלים?
סימונדס, שטענה בעבר כי ניהלה עם רמזי רומן סודי וממושך שנמשך שבע שנים, לא נשארה חייבת עם עליית הסדרה לשידור. היא תקפה את הפרויקט בחריפות וכינתה אותו "זיוף מוחלט" ו"מפגן של יחסי ציבור מיופים". לדבריה, השם "להיות גורדון רמזי" הוא הונאה, שכן הוא מציג גרסה משוקמת ומלוטשת של אדם שהיא מגדירה כבוגד ורמאי סדרתי. סימונדס טענה שהצגת הנישואים לטאנה כאידיליה והצגתו של רמזי כאב השנה היא "הצגה ריקה" שנועדה למחוק את הנזקים התדמיתיים שצבר לאורך השנים. עבורה, העובדה שנטפליקס משווקת את הסדרה כ"חשיפה כנה ללא פשרות" היא לא פחות מסטירה בפרצוף של האמת. איפה היא הייתה לעזאזל במהלך הסדרה?
גם כאשר טאנה מתראיינת לבדה לא דורשים ממנה לשחרר אפילו טיפה של על כך שבעלה אינו איזה אביר סקוטי מושלם, ומאפשרים לה להתמקד בפן המקצועי ובקשיים להתמודד עם הלחצים והאיזון בין ניהול העסק לחיי המשפחה. והבנות? מתראיינות ומציגות אותו כאבא המושלם, שתמיד נמצא שם בשבילם, למרות שהן בעצמן טוענות שהוא לא נכח כאשר היו צעירות. אולי תשחררו איזו משהו עסיסי, ככה בטעות? "פאקינג הל".
לסיכום, "להיות גורדון רמזי" היא תוכנית שתעביר לכם את הזמן בכיף, אם תיגשו אליה עם ציפיות הנכונות, שאתם צופים בשילוב של הסדרה "הדב", מבית דיסני פלוס, עם תוכנית ריאליטי "המירוץ לפתיחת חמש מסעדות". בסך הכל הקונספט מהנה, ערוך מעולה, הקצב שלה מצוין, הכל מצולם היטב (הנופים של לונדון מהבניין משגעים) ותוך כדי אתה נכנס חזק לתוך המאבק של לנצח את השעון המתקתק. אבל דוקו -ביוגרפיה על רמזי זה ממש לא.
התרעות פיקוד העורף