מתן היה הניצול היחיד מהצוות שלו. בתוך הטנק שממנו נחטף היו מערכות מסווגות ביותר. הוא ידע שעבור מחבלי חמאס הוא “היהלום שבכתר” לוחם שנחטף מטנק בשדה הקרב. הם רצו מידע. הם רצו נקמה. הם רצו הישג תודעתי.
הוא שמר עלינו
מתן עבר חקירות של שמונה שעות ברצף. ימים על גבי ימים. חישמולים, גם על פציעות פתוחות. כאב שלא ניתן לתאר. “מישהו בא אליי עם שני כבלים, שם לי על הפצע ואני מרגיש שאני מתחשמל”, סיפר. היו רגעים שבהם זה היה הקצה. והוא שתק. הוא שיקר להם שהוא עלה לטנק רק בשעה האחרונה של הקרבות, כדי שלא יבינו כמה מחבלים חיסל וכדי שלא יפגעו בו כנקמה. בתוך התופת, בתוך הבידוד, בתוך טראומה שתלך איתו כל החיים הוא שמר עלינו.
ואיפה הממשלה?
בנובמבר האחרון הקואליציה הפילה הצעת חוק לסיוע כלכלי משמעותי לשורדי שבי ולמשפחותיהם, שכללה מענק חד־פעמי של ארבעה מיליון שקלים לכל חטוף. הממשלה התנגדה. אותם אנשים ששילמו בגופם ובנפשם, שהקריבו שנתיים מחייהם במנהרות הטרור, ששמרו על בטחון המדינה ,נותרים להיאבק לבדם על שיקום בזמן שתקציבים הממומנים מכספי הציבור, זורמים למקומות אחרים, לחישובים פוליטיים, לשימור קואליציות, לחברים של סמוטריץ בהתנחלויות, ולחרדים שלא מתגייסים ושומרים על הקואליציה.
וכאן נכנס האבסורד הגדול מכולם: מי שנזעק לעזרתו של מתן אנגרסט ושל חטופים נוספים לטובת גיוס המונים הם דווקא גופי התקשורת אותם גופי תקשורת שהממשלה מנסה שוב ושוב להחליש, לתקוף ולהחרים משום שהם מעזים לבקר אותה. במקום שהמדינה תעמיד מעטפת שיקום רחבה, יציבה ומכבדת, אנחנו רואים כתבות תחקיר שמסתיימות בבקשה לציבור לתרום.
זה רגע שצריך להטריד כל אזרח. כי תקשורת חופשית היא רשת ביטחון. היא זו שמביאה את הסיפורים, שמאירה את החושך, שמחברת בין כאב ציבורי לאחריות ציבורית. בלעדיה, הסיפורים האלה היו נשארים מתחת לאדמה, תרתי משמע.
מדינה ששולחת את בניה להילחם חייבת לעמוד מאחוריהם
מתן אמר משפט מצמרר: “אם מגלים עליי עוד דברים זה הסוף שלי. פשוט הסוף”. הוא חי חודשים בידיעה שכל מילה עלולה לגזור עליו מוות. היום אחרי שחרורו הוא חי בידיעה שהצלקת תישאר . “זה מאפס למאה, אבל באיזשהו מקום זה גם ממאה לאפס”.
אנגרסט הוא גיבור. ילד גיבור. אבל גבורה איננה תחליף לאחריות שלטונית. מדינה ששולחת את בניה להילחם חייבת לעמוד מאחוריהם כשהם חוזרים ,פצועים, מצולקים, שבורים. לא להשאיר אותם לקמפיינים, לא לבקש מהם להתראיין כדי לממן טיפול, לא לגרום להם להרגיש שהם לבד.
החוב למתן ולחבריו איננו חוב מוסרי בלבד. הוא חוב אזרחי, ערכי, לאומי. מי שלא מבין זאת, מי שהצביע נגד מענק לשודרים הוא פשוט פושע.
התרעות פיקוד העורף