והבעיה עמוקה יותר מדבריו של פרשן אחד. העובדה שנתניהו עצמו מקדם שיח על "חנינה" בזמן שהמדינה במערכה מעידה על סדר עדיפויות מעוות. במקום לאחד, להרגיע, ולהשאיר את המאבק המשפטי מחוץ לרגע הביטחוני - שוב מערבבים בין האישי ללאומי. שוב הופכים דם, יזע ודמעות של לוחמים לכלי במשחק פוליטי.
מי שממשיך להעניק לגיטימציה בלתי מסויגת, גם אחרי טלטלות קשות, גם אחרי מחדלים, חייב לשאול את עצמו: האם לא נחצה כאן קו? האם ייתכן שברגע שבו המדינה אמורה להתכנס ולהתאחד סביב ביטחונה, המסר המרכזי היוצא מהאולפן הוא הצלתו האישית של העומד בראשה?
התרעות פיקוד העורף