וזה בדיוק מה שהופך את זה למבריק. הן נותנות לנו פירורים אמירה קטנה, מבט, עקיצה, ואז נסיגה. הודיה רומזת, גל מגיבה, אבל אף אחת לא "שורפת" את הסיפור. זה מרגיש די מתוסרט, אבל במובן הכי טוב של המילה, כמו שתי רקדניות שמבינות שהכוח שלהן הוא בשליטה בקצב. בתוך משימה שנראית חמודה מבחוץ, הן מצליחות להפוך כל נביחה קטנה לאירוע רציני. זה לא ריב. זו בניית נרטיב, וזו דרך נהדרת להתחיל את המשחק, ולהשאיר את העיניים עליהן.
פאני שובי הביתה
יש ניסיון כל הזמן לרכך את זה, לנסות למחול לה מפאת גילה, שצריך "לכבד" אותה כי היא מבוגרת. אבל דווקא כאן צריך לעצור ולהגיד גיל לא נותן חסינות. להפך. הוא אמור להביא איתו שליטה, גבולות, אחריות. וכשפאני חוזרת שוב ושוב לאותה התנהגות, זה כבר לא מקרה זה דפוס. כמובן שצריך לתת כבוד למבוגרים מאיתנו, ולתת כבוד בסיסי. אבל כשאישה בת 60 מתנהגת בצורה כל כך אגרסיבית צריך לשים לזה גבול - בלי קשר לגיל שלה.
התרעות פיקוד העורף