אם אכן מדובר ב"חיסול ממוקד" תקשורתי, כפי שניתן להבין מהחשיפה, הרי שהוא מעיד על תרבות ארגונית שמזכירה ארגון פשיעה: כזו שבה נאמנות נשמרת לא באמצעות אמון, אלא באמצעות פחד והרתעה. תיקיות נשמרות. הקלטות נאספות. וברגע שמישהו סוטה מהקו - או מאיים על מיקומו של אחר - החומר יוצא החוצה.
האם באמת התקבלה אזהרה כזו? ואם כן, מה נעשה איתה - כשראש הממשלה אינו מוכן להקים ועדת חקירה ממלכתית? זו כבר לא שאלה של זיו אגמון, יונתן אוריך ולא של עמית סגל. זו שאלה של מדינת ישראל. ואם יש אפילו שמץ של אמת בטענה הזו, הרי שהיא מחייבת חקירה ממלכתית מלאה, בלתי תלויה, כזו שאינה נשלטת על ידי אותם גורמים שעלולים להיות מעורבים.
כי בסופו של דבר, הציבור לא מכיר את זיו אגמון ולא באמת מתעניין בו - למעט הברנז'ה. הציבור כן מתעניין בשאלה האם מחדל בסדר גודל כזה היה ניתן למנוע.
אם נישאר רק עם הציטוטים המביכים והקרבות האישיים, נפספס את הסיפור הגדול. אבל אם נדרוש תשובות על הדברים המהותיים, ייתכן שדווקא מה שנועד להיות "חיסול" של אדם אחד יהפוך לזרקור על הדבר החשוב מכל.
התרעות פיקוד העורף