ואז התמונה עוברת אל החדר הריק והמיקרופון המיותם הממתין לשוס התקשורתי, ואחרי כמה דקות מתוחות, אני משער שככה מניחים אזרחי ישראל, שבהן מלטשים עוזרי הרמטכ"ל את ההודעה הנרגשת, עולה האיש הגדול לפודיום, מישיר מבט למצלמה ומודיע בקול בוטח, "אזרחי ישראל, היום לא קרה כלום. תודה".
כלומר הוא אומר כמה מילים, למשל בסגנון, "אנחנו נלחמים בחזית הצפון, אוגדה 36 מתמרנת בתווך הקרקעי, מטוסי חיל האוויר ממשיכים לפגוע במטרות באיראן ובהשמדת משגרים, וזהו. שאלות".
באותה מידה היו יכולים למנות את שרברב המטכ"ל לתפקיד הדובר. לשניהם - דפרין והשרברב - ניסיון וכישורים זהים לג'וב, ובעצם לשרברב יש אולי יותר. שרברבים, בדרך כלל, הם בעלי קסם רב יותר והומור בתקשורת בינאישית, מה שאף פעם לא מזיק בהתייצבות על הפודיום כדי לשבות את ליבו של עם ישראל.
הרי ממילא אנחנו, הציבור, יודעים מעט מאוד על המתרחש במלחמה הזו, שכנראה מתחילה לנטות לכיוונים לא כל כך מוצלחים. ומראש הממשלה שברוגז איתנו ולא מדבר איתנו כבר שנים לא נשמע משהו מפורט יותר מלבד "נמשיך להילחם עד הניצחון". ובטח שר הביטחון, שכאשר הוא שוהה בקרבת מיקרופון נתקף בהלך רוח תנ"כי, משל לא לקריה הוא מגיע אלא לבית המקדש. אז לפחות מדובר צה"ל אפשר לקוות שיזרוק לנו איזו עצם - קצת מידע, קצת פרשנות, איך זה שפתאום המטרייה האווירית נהייתה מחוררת וטילים נופלים פה בלי הכרה. העם, רבותיי, מתחיל אפעס לשקשק. זקוק להגרי, שקצת יסביר, קצת ירגיע. תהיה קצת הגרי, דפרין.
התרעות פיקוד העורף