אני מניח שזה מנגנון פסיכולוגי טבעי, שבו הנפש זקוקה לביטחון וליציבות. אבל זה גם תוצר של הדור שבו גדלתי. דור שההיסטוריה הפרטית שלו לימדה אותו, בשתי מילים, שהטובים מנצחים. למה הכוונה? תחשבו על הנרטיב שלאורו צמחנו. הרוע המוחלט, הלא הוא גרמניה הנאצית, הובס. ולא רק שהם לא הצליחו להשמיד את היהודים, הם רק זירזו את התהליך שהביא להקמת מדינה יהודית עצמאית. אחרי אלפיים שנות. רוע גלובלי אחר, ברית המועצות, קרס אל תוך עצמו. קריסה שהביאה לסיום המלחמה הקרה ולשחרור של מאות מיליונים מציפורני הדיקטטורה הסובייטית.
בזירה המקומית שלנו, ישראל הקטנה והצודקת הצליחה לנצח כנגד כל הסיכויים את כל צבאות ערב. ולמרות קוטנה ושלל בעיותיה הפכה למעצמת הייטק, עם הישגים תרבותיים, ספורטיביים, חקלאיים וכו' שהפתיעו את העולם. הנרטיב הזה כולל המון קלישאות, והנחות יסוד כוללניות מדי, אבל בגדול - הוא נכון. גדלנו לתוך עולם שהיה בו סוג של צדק בסיסי. הטובים, לפחות בתפיסה שלנו, שגשגו וגם היו החזקים. בעוד הרשעים נותרו מאחור כמעט בכל אספקט.
כשזה הסיפור המרכזי והמכונן בחייך, אתה חושב שזוהי דרכו של עולם. שמשטרים דמוקרטיים וליברליים יצליחו תמיד לגבור בסופו של דבר על פונדמנטליזם וטרור. ושבאופן כללי, העלילה ההיסטורית - גם אם תתפתל ותסתבך - תסתיים תמיד בהאפי אנד.
אבל הבעיה היא, אם כבר מזכירים היסטוריה, שתקופת הפרוספריטי של התרבות המערבית שלתוכה נולדנו וגדלנו היא רק פסיק קטן בדברי ימי האנושות. לא צריך לחפור הרבה בזמן, די אם נלך שניים־שלושה דורות אחורה, כדי להבין עד כמה התמזל מזלנו. חיים בחופש, ברווחה כלכלית, ללא איום קיומי של מלחמה עולמית. וכאמור, בעידן שבו מרבית הרודנים והמשטרים האכזריים מוצאים עצמם בעמדת הפסד.
במילים אחרות, נדמה שאנחנו כבר במורד הדרך. שהפסיק הקטן בהיסטוריה שבו ניתן היה לחלום על חופש, שלום ואהבה נמצא מאחורינו. ושאנחנו מתקרבים למציאות שחוו מרבית בני האדם לאורך הדורות. כזו של דם, יזע ודמעות.
האם זה אומר שצריך לקבל את הדין, ולא להילחם על שימור הערכים והעקרונות שלאורם גדלנו? כמובן שלא. אבל אי אפשר, מצד שני, לרטון כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע, ולצפות שהכל ישוב על מקומו בשלום. או לתלות את האשם בשינוי המצב רק באנשים או באירועים מסוימים, שאם רק ייעלמו מחיינו נוכל לשיר שוב יחד, לב אל לב. כן, אני מצטער. השם “נתניהו" יוזכר כאן שוב. הפעם, רק כדוגמה. המוני ישראלים חושבים באמת שביום שבו הוא ילך, הגבעות יתעוררו לצלילי המוזיקה, וכל צרותינו יסתיימו. שזה מזכיר את אופן החשיבה שהוביל לביטוי “שלום עכשיו". מהלך מהיר ופשוט, במקרה הזה החזרת שטחים, שיוכל לפתור בנקל את הסכסוך המטריד, ולהשיב לנו את השקט. אגב, גם ההתמכרות לסבבי הלחימה הקצרים מול חמאס הגיעה מאותו מקום.
אבל זה כבר לא עובד יותר, כי העולם השתנה. וזה טבע העולם, להשתנות ללא הרף. הבעיה היא שמרביתנו לא השתנינו איתו. וזה מובן לגמרי: החיים הטובים שחווינו ניוונו את שריר הסתגלתנות. אין מנוס מבנייה מחודשת שלו.
התרעות פיקוד העורף