אתם הבנתם את זה? טומי שלבי, באחר הצהריים של חייו, יושב על החלון וכותב זיכרון. הגנגסטר הנורא, שבזמנו הטיל את חיתתו על העולם התחתון של ברמינגהאם, שעבריינים מסוכנים מילאו בריצה את מוצא פיו, שלא היסס לחסל גם שוטרים, חמוש עתה רק במכונת כתיבה ומתקתק לתוכה את תולדות חייו.
השנה היא 1940. גרמניה הנאצית זוממת להציף את בריטניה בכמויות אדירות של כסף בריטי מזויף ולהפיל בכך את כלכלתה. הלופטוואפה הגרמני משמיד מחסן לייצור תחמושת בריטי ותוך כדי כך הורג נשים רבות במפעל. דיוק שלבי, בנו של טומי, שולט באכזריות על עולם הפשע. אחותו של טומי, אדה, באה אל טומי לספר לו שהמצב בטטה ומבקשת שיחזור לעשות סדר, אבל הוא בשלו - עזבו אותי מהכל, אני בפאזה אחרת עכשיו, אני יושב על החלון וכותב זיכרון.
וככה עובר הסרט, שאמור להיות אקשן מלוטש ומבריק רק מעצם השימוש בשם "כנופיית ברמינגהאם", לממד הרגשי הכאוב והסובל של טומי שלבי. מילא אם היה טומי משייך לעצמו את התוספת הנפשית הכאובה הזאת באלגנטיות כמו טוני סופרנו, שאומנם סובל מהתקפי חרדה אבל ממשיך בו זמנית לרצוח, לסחור בסחורה גנובה, להרביץ ולנאוף. אבל טומי שלבי, אם להגיד את הדברים בישירות, הופך לפוסיקט. רוחה של בתו המתה רובי מייסרת אותו. חזיונות של אחיו המת ארתור קורעים את שלוותו.
טומי עצוב. מה זה עצוב - בדיכאון. יחד איתו צולל הסרט למעמקי הדיכאון. סצינות ארוכות של טומי שותק, טומי בוהה בחלל, טומי מהרהר הרהורים עגומים, רובי המתה מזדחלת לו לפריים, ארתור המת מזדחל לו לפריים, שניהם מתפוגגים אל הערפל, טומי עצוב יותר - באיטיות כמובן. ולשמאלץ המזדחל העגום הזה קוראים "כנופיית ברמינגהאם".
לא מעט פעמים במהלך הצפייה בסרט נזקקתי ללחיץ החיוני ביותר בשלט - הפאסט פורוורד. נפשי שלי, ככה הרגשתי, לא תעמוד בעוד סצינה של טומי המתייסר, ומוטב לי להימלט פאסט פורוורד קדימה לפני שבעצמי אפרוץ בבכי מרוב צער. אומנם בשליש האחרון הסרט מתאושש מעט ומגיח מתוך ים הדמעות כאשר אחותה של זלדה, אם בנו של טומי - דיוק, משכנעת את טומי לחזור העירה ולעשות שם סדר, אבל גם הפעילות המעטה המתרחשת הינה שטחית, חסרת מעוף, מין ג'יימס בונד מעורב במקגייוור, שבה כמובן טומי מביס את האיש הרע ומתרחשים עוד דבר או שניים, שיישארו נסתרים כאן כדי לא לאכזב את האמיצים שיגיעו לסוף מרתון הקולנוע המייגע הזה.
התרעות פיקוד העורף