וזו לא רק שאלת הניטרליות העיתונאית. יש כאן בעיקר סתירה אמיתית. במשך שנים אהריש הייתה מזוהה כקול של פיוס, של שוויון, של שילוב בין החברה הערבית ליהודית. היא קראה לחברה היהודית להכיר באזרחים הערבים כחלק בלתי נפרד מהמדינה, והיא קראה לחברה הערבית להשתלב, להשתתף, להצביע. היא הייתה בעיני רבים הפנים של הערבי-ישראלי המתון, זה שמבקש גשר ולא חומה.
אהריש היא עיתונאית מוערכת ואמיצה שמביאה קול שונה וחשוב במדינה עם מציאות מורכבת ביטחונית, אבל הניסיון שלה לסטות ימינה בעיתוי הכי חשוב לפני הבחירות, וללכת נגד כל הקו שנקטה בו במרוצת השנים, הופך אותה בעצמה לפחדנית וצבועה, לא פחות מהאופוזיציה, כפי שהטיחה בהם.
השופרות של הממשל כבר מיהרו לעשות סיבוב פוליטי על הריאיון של אהריש ולטעון נגד קיומו של התאגיד, וגרסו כי מדובר בראיון תדמיתי ויחצני לאהריש שממומן מכספי הציבור, כרקע לניסיון של הממשלה להשתיק את הערוץ. נו אז, שיגידו, חכמים גדולים הם לא. בסוף היא עיתונאית ומגישה שכיכבה בכותרות גופי התקשורת בפברואר האחרון, לאחר שעברה אירוע מטלטל של הטרדות ואיומים נשנים על חייה ועל חיי משפחתה, ואין גוף תקשורת מקצועי שהיה מסרב לראיון שלה.
התרעות פיקוד העורף