אבל כמובן שזה לא עוד סיפור על משפחת קרדשיאן - אלא על אדם שעשה כמעט הכל כדי להתקרב לתהילה. כולל להיכנס למשפחה הכי מפורסמת בעולם. רק שבמקביל, נדמה שהוא לא השקיע את אותו מאמץ בלהיות בן אדם עם עמוד שדרה.
הדוקו מתחיל, איך לא, בלגולל את תחילת חייו: סבתו מספרת על ילדות קשה בקווינס, ניו יורק, אמא שמתה כשהיה בן 12 מסרטן המעי הגס, אב מכור לקראק שחי ברחוב. זה סיפור שמבקש לעורר אמפתיה - ואולי בצדק. אבל ככל שהוא מתקדם, קשה להישאר עם הסימפתיה הזו, כשהתמונה שמצטיירת היא של אדם שלא רק נפגע מהחיים - אלא גם בוחר שוב ושוב לא לקחת עליהם אחריות.
אודום מדבר בפתיחות מפתיעה - על בגידות (לטענתו עם עשרות ואף מאות נשים במהלך הקריירה), על סמים, על החיים הכאוטיים שניהל. אבל הכל מגיע מאותו מקום מנותק. הוא מספר את הסיפור שלו כאילו הוא צופה בו מבחוץ. לא הבן אדם שחי את זה. ובתוך כל זה - אותו דפוס חוזר: אנשים סביבו מנסים להחזיק אותו - והוא פשוט לא סופר אותם ממטר. כמו רבים, גם אני זכרתי שהיה איזה סיפור בבית חולים - אבל לא הבנתי עד כמה זה קיצוני. ההתמכרות שלו לא הייתה רק לסמים - אלא גם למין ולתשומת לב.
השיא (או השפל) מגיע באוקטובר 2015: הוא נמצא מחוסר הכרה בבית בושת חוקי בשם Love Ranch בנבאדה אחרי שימוש כבד בקוקאין ובתחליפי ויאגרה. הגוף שלו קורס - 12 שבצים, שישה התקפי לב, ימים בקומה, והוא מחובר למכונות הנשמה במשך מספר ימים. מצב שרופאים הגדירו ככמעט בלתי אפשרי לשרוד. ובכל זאת - הוא שורד.
הייתם מצפים שאחרי דבר כזה משהו ישתנה? אז זהו - שלא. כי גם אחרי שקלואי נמצאת איתו בבית החולים, מקבלת החלטות רפואיות, ליטרלי מצילה אותו ממוות ומנסה לבנות לו חיים מחדש (שוכרת לו בית בלוס אנג׳לס, דואגת לצוות תמיכה כולל שף ומאמנים) הדפוס לא משתנה. היא מתארת איך היא מגיעה לבדוק מה איתו - ומגלה שהוא עדיין משתמש בסמים. וזה הרגע שהיא מבינה: מספיק.
בסין, אגב, יש טרנד שבו רבים מחליפים תמונות פרופיל לקריס - כסמל לשפע והצלחה. קוראים לה "האם הקיסרית". זה עד כמה המשפחה הזאת היא פאוורהאוס מטריארכלי. ואז מגיע הקטע הכי אבסורדי ומעציב בדוקו: אודום בעצמו אומר שהתחתן עם קלואי גם בגלל הסטטוס (השניים נישאו ב-2009, כחודש בלבד אחרי שהכירו, והתגרשו רשמית ב-2016). וזה אולי הרגע שבו הכי ברור - היא נתנה הכל. והוא פשוט לא היה שווה את זה.
שני משפטים שלו בסוף סגרו לי הכל: הראשון - שהוא לא מבין איך מישהו הסכים למכור לו סמים. השני - שאי אפשר לסמוך על אף אחד. מה שנקרא, הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו. במקום לשאול איך הוא הגיע לשם - הוא שואל איך נתנו לזה לקרות. האחריות? כמובן שוב בחוץ.
ואז כבר אי אפשר להתבלבל: זה לא רק סיפור על התמכרות. זה סיפור על אדם שחי במנטליות של קורבן תמידי. אפשר להסביר אותו דרך הילדות. דרך האובדן. דרך הסביבה. אבל באיזשהו שלב - זה מפסיק להיות הסבר ומתחיל להיות תירוץ. נהוג לומר שכדי להצליח צריך יותר מכישרון - צריך משמעת, יציבות, מודעות עצמית. לאודום היה כמעט את הכל. אבל נדמה שהיה חסר לו משהו בסיסי יותר: בגרות.
התרעות פיקוד העורף