וקשה להשתחרר מהתחושה שלקח לו 12 שעות לא מפני שלא ידע מה לומר, אלא מפני שלדוברים שלו לקח 12 שעות למצוא איך לומר. איך להנדס תודעה. איך להפוך הפסקת אש שנכפתה מבחוץ, רגע לפני השגת המטרות שהוגדרו, ל"ניצחון". איך לקחת תחושת החמצה, תלות ואובדן שליטה ולעטוף אותה במילים כמו "הישגים אדירים", "כתשנו" ו"מחצנו".
גם האורניום המועשר עדיין שם. המשטר האיראני לא קרס. להפך: הוא עדיין עומד, מנופף בדגלים, מפרסם סרטוני תעמולה, ומבטיח נקמה. נתניהו לא הזכיר את זה. הוא גם לא הסביר מדוע, אם המלחמה הסתיימה, ישראל בכלל לא יושבת ליד שולחן המשא ומתן שארה"ב מתכוונת לפתוח מול איראן.
כן, חייבים להודות, לנתניהו יש קשר טוב עם טראמפ. הם מדברים באותה שפה פוליטית, שניהם אוהבים כוח, מחוות גדולות ותדמית של "מנהיגים חזקים". אבל טראמפ הוא נשיא ארה"ב, לא יועץ הקמפיין של נתניהו. הוא לא אוהב את נתניהו באופן אישי, הוא אוהב את ישראל, או לפחות את הברית עם ישראל כפי שהיא משרתת את האינטרסים שלו.
דווקא בגלל שזה נתניהו, טראמפ מרשה לעצמו יותר. דווקא בגלל שנתניהו בנה במשך שנים את התדמית של מי שזקוק רק לקשר האישי שלו עם נשיא ארה"ב, ישראל מוצאת את עצמה היום פחות עצמאית, פחות ריבונית, ויותר תלויה ברצונו של אדם אחד בוושינגטון. זה כבר לא נראה כמו ברית בין שתי מדינות. זה נראה כמו יחסים שבהם צד אחד מחליט והצד השני מתיישר. הפכנו למדינת חסות.
טראמפ קובע מתי מתחילה מלחמה, מתי היא מסתיימת, איפה מותר לישראל לפעול ואיפה אסור. ונתניהו, במקום לעמוד מולו ולהבהיר שיש גבול למה שמדינה ריבונית יכולה לקבל, מציג את זה כהוכחה לגדולתו המדינית.
לכל מי שטען בארה"ב או בארץ כי נתניהו הצליח להערים על טראמפ ודחף אותו למלחמה שלא קשורה לארה"ב - יכול עכשיו לנשום לרווחה, כי מי ששולט בהחלטות הוא טראמפ, ומי שנפל במלכודת של טראמפ הוא נתניהו עצמו, שמכר את הריבונות והעצמאות של ישראל תמורת קשר אישי עם נשיא ארה"ב.
ובזמן שנתניהו ניסה לשכנע אותנו שהקשר שלו עם טראמפ הוא הניצחון האמיתי, בארה"ב נשמעו נאומים אחרים לגמרי. שם היללו שוב ושוב את עוצמתו של הצבא האמריקאי, את ההחלטיות של הנשיא, את היכולות של ארה"ב. נתניהו לעומת זאת כמעט לא השמיע מילה על ישראל.
הם אלה שהביאו את ההישגים שנתניהו התגאה בהם. אבל בהצהרה שלו, כמו בנאומים האמריקאיים, הם הפכו לתפאורה. הרמטכ"ל, הטייסים, אנשי המוסד, לוחמי ההגנה האווירית - כולם נעלמו מאחורי עוד מופע של "אני ואני ואני", שהפעם הוחלף ב"אנחנו" רק מפני שהיה נוח יותר לפזר את האחריות לכשלון הפסקת האש.
אבל בלי תכלית מדינית, גם ההישגים הצבאיים המרשימים ביותר נשארים תלויים באוויר. צה"ל, חיל האוויר ומערכת הביטחון הוכיחו שוב יכולות יוצאות דופן. בזה אין ספק. אבל תפקידו של ראש ממשלה הוא לא רק לספור פגיעות. הוא אמור לדעת מה עושים איתן. איך ממנפים הישג צבאי להסכם, להסדרה, למציאות טובה ובטוחה יותר - והוא לא עשה זאת, כמו שלא עשה זאת עם חמאס בעזה וכמו שלא עשה זאת עם חיזבאללה בלבנון.
התרעות פיקוד העורף