"קייטנה של החיים" לא רק מסמנת את האובדן, אלא מתבוננת בו מכיוונים שונים: דרך דמותה של אחותה הקטנה של יעל, שאינה זוכרת את אמה ורואה בה חלק מעצמה; דרך הזיכרונות החושיים, כמו ריח של הורה שעולה מפולי קפה; וגם דרך הזמן שממשיך קדימה, בעוד ההורים נותרים מאחור. כך מתאפשר לילדים להבין את החוויה באופן רחב, כזה שנוגע בכל היבט של החיים.
במקביל, נחשף גם חוסר הנוחות שמלווה את המפגש עם הנושא, הנובע מכך שאנשים, ילדים ומבוגרים כאחד, לא תמיד יודעים כיצד לגשת למי שחווה אותו. הסדרה עושה חסד כשהיא ניגשת לנושא הזה בפתיחות, דרך שיחת ילדים כנה בבריכה, שבה הם מבטאים את המיאוס ברחמים ואת הצורך הקיומי והעמוק בחזרה לנורמליות.
השחקנים הבוגרים מקבלים קו עלילה משלהם, גם אם מצומצם ביחס לזמן המסך של הילדים, ודרכם מתחדדת ההבנה כי אובדן הורה משפיע לא רק על הילדים, אלא גם על המבוגרים הסובבים אותם. חממי מגלמת את אמו של ארי, ואריאלי את המחנך הכריזמטי חובב הטבע והכוכבים.
עקב הבחירות הללו, ניתן להגיד ללא עוררין שהסדרה מתאימה ומומלצת גם לצפייה משפחתית, כזו שיכולה לפתוח שיח משותף ולהעמיק את ההתבוננות בנושאים שהיא מעלה. במובן הזה, העבודה בשיתוף עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מוכיחה ששיתופי פעולה בין גופים ציבוריים יכולים לספק כלים רחבים ועוצמתיים, בצורה חכמה ורגישה, עבור ילדים בימינו.
"קייטנה של החיים" היא צפייה חובה. לא מדובר בתוכנית דידקטית שמתייחסת לחיים כחומר לימוד, אלא הוויה חופשית ופתוחה, מלאה בכיף, שגם כשהיא מתמקדת בכאב אינה נותנת לו לצבוע את הכול בשחור או לפגוע בתקווה, באהבת האדם ובכוחה של מערכת תמיכה חזקה ובריאה להתמודד עם אובדן.
התרעות פיקוד העורף