יושבי כפר עזה והעוטף התחננו לכל תיעוד לכל פיסת מידע מאותו טבח נוראי. ביקשו. דרשו. לא בשביל סקרנות, לא בשביל רייטינג, בשביל שבריר של ודאות. בשביל לדעת. בשביל לראות אולי את הרגע האחרון של יקיריהם לפני שנפלו, אולי נס, אולי זיכרון. אבל המצלמות נעלמו. התיעוד נעלם. והתשובות, נעלמו איתן.
ואז, פתאום, הן שם בעובדה, משודרות בפריים טיים. איך? מי החזיק בהן כל הזמן הזה? מי החליט שלא נראה? מי קבע שלמשפחות אין זכות לדעת? שלמשפחות הלוחמים שרצו לראות שוב את יקיריהם לפני ששילמו בחייהם אין זכות לראות אותם אפילו לשבריר שנייה. הצבא? הממשלה? המשטרה? גוף אחר? אין תשובות. גם התחקיר המטלטל אמש לצערי לא סיפק את התשובות. וזה אולי הדבר הכי בלתי נסבל בכל הסיפור הזה. אולי מישהו שם היה צריך לערוך, לפברק, למחוק או לסדר לעצמו את הצילומים כמו שהוא רוצה.
חצי שעה אחר כך, הוא נהרג. תעצרו רגע. תנסו להבין את זה. בתוך כאוס מוחלט, בתוך מוות, בתוך גיהינום, יש אנושיות, יש אדם שחושב על לשלם. על מה ראוי. על מה נכון. לא בסיסמאות. לא בפוסטים. ברגע הכי אמיתי של החיים. איזה אנשים יש כאן. איזה לוחמים. איזה אזרחים. ואז אתה מרים את הראש, ורואה את הממשלה שמנהלת את המדינה הזאת בניתוק מוחלט. ואי אפשר שלא לשאול, איך הפער הזה קיים? לאן הגענו?
מצד אחד, לוחמים שנכנסים לאלונית, שותים מים, מניחים ראש לדקה, ואז חוזרים להילחם כשהם חוזרים שוב ושוב למקום עם ילדים בידיים ומשפחות שהצליחו להציל. מגלים בדרך שחברים שלהם נפלו. ממשיכים בכל זאת.
אבל אי אפשר לשכוח. זה לא עוד אירוע כפי שהממשלה מנסה להציג, זה היום הנורא ביותר בתולדות המדינה. זה היה טבח, נקודה. ילדים נשרפו, נערות נאנסו, ראשים נכרתו, אנשים נטבחו, אזרחים נחטפו, והתפקיד שלנו, במיוחד של התקשורת, הוא לא לזרום עם הסחות הדעת. לא לרדוף אחרי הספין הבא. אלא להזכיר. שוב ושוב מדי יום. גם כשזה כואב. במיוחד כשזה כואב.
זו הסיבה שיש מי שתוקף את אילנה דיין בערוץ המשטר 14. זו הסיבה שמנסים להכפיש, להקטין, להסיט. כי אילנה דיין דואגת להזכיר לנו ולערער את נרטיב המציאות הורודה שהממשלה מנסה להציג. אבל את המצלמות האלה כבר אי אפשר להשתיק.
הן מראות הכול: את הזוועה, את הפחד, את הגבורה, את האנושיות הכי נקייה שיש. חיילים נושאים ילדים. תושבים פוגשים זה את זה אחרי חילוץ של שעות תופת בממ"ד, כאב וחסד באותה נשימה.
צריך לשדר תיעודים מהטבח הנורא שידעה המדינה, שוב. ושוב. ושוב. לא מתוך נקמה. מתוך חובה. עד שתקום ועדת חקירה ממלכתית. עד שיינתנו תשובות למשפחות. עד שמי שצריך לקחת אחריות, ייקח. כי אם גם את זה ננסה לשכוח, לא יישאר כאן כלום. והמצלמות האלה, ששתקו שנתיים וחצי, צועקות עכשיו את מה שאסור לנו להפסיק לדרוש.
התרעות פיקוד העורף