אבל בכדורגל הישראלי: פרידה מהכוכב שלא פחד להגיד את האמת

שנים רבות אחרי טיש שלח מבט משועשע משהו אל הנבחרת של אז. "גם כשהיה לנו ניצחון גדול, כמו ה-1:2 בבלגרד, בעצם נבחרת יוגוסלביה שלטה במגרש", הודה טיש. "קרה, שפעם ב-20 משחקים ניצחנו".

רוב נסיעותיו עם הנבחרת היו למזרח הרחוק. "חוץ מלשחק, לא היה הרבה מה לעשות שם", ציין. אז עסקנו בקניות. הבאנו ארצה מוצרי חשמל הרבה לפני שאלה הגיעו הנה. עשחזרנו איתם, הסתכלו עלינו כאן כאילו שנפלנו מהירח".

כמי שהיה שחקן קישור, טיש לא חקוק בזיכרון של חובבי הכדורגל כסקורר מחורר רשתות. אחד משעריו הבלתי נשכחים היה שער הניצחון בגמר הגביע של 61' על הפועל פתח-תקווה, האלופה ללא עוררין באותן שנים".

משום מה דבקה בו תדמית של כסחן. אחריo תיארו את סגנון משחקו כאנגלי. "אף פעם לא חיפשתי להיכנס בשחקן יריב", טען. כשהערתי לו שגם הוא חטף לא מעט, טיש צלל אל סתיו 64', הנוגה מבחינתו: "זה קרה בהתחלת העונה, כששמו הרבה חול כדי שיעלה דשא צעיר על המגרש. כשהשורשים שלו בלטו. כשהתגלגלתי מכך, שחקן הפועל באר-שבע נפל על הרגל שלי, שנשברה בבת אחת. חודש לא יכולתי לדרוך על הרגל שנתונה הייתה בגבס ומה שהיה הכי גרוע זה שאיבדתי את חוש המשחק שהיה לי".

במקביל עבד טיש בפחחות-רכב וכמו רבים מכדורגלני תקופתו הוא עבר ל"אגד", כששנים היה נהג על הקו מתל-אביב לחולון, שבה התגורר עד אחרית ימיו. בגיל 58 הוא יצא לגמלאות מוקדמות. ובכדורגל? - כשהתאושש מעט, עבר טיש להפועל הרצליה, מליגת המשנה, שם תפקד כמאמן-שחקן. "לא אהבתי לאמן", אמר. "אם מישהו שחקן טוב, זה לא מבטיח לו שיצליח גם כמאמן".

לפני שתלה סופית את נעליו, שב טיש לקראת הפינאלה להפועל, קבוצת נעוריו. "זה היה ולא היה", סיכם במין הומור את הקאמבק שלו בה. טיש היה שותף לזכייה באליפות 66', אבל הודה ש"כבר לא הייתי מה שהייתי קודם". הוא נפצע שוב, הפעם במניסקוס ואמר שלום לכדורגל. שנים שיחק להנאתו טניס, כי פעם ספורטאי, תמיד ספורטאי "עד שהחליפו את הברך שהציקה לי".

קריירת האימון שלו לא הייתה מזהירה ומעסקנות התרחק כממכוות-אש. הוא גלגל את עצמו מרצון אל חיק האלמוניות, בטווח ביטחון מהעין הציבורית השוזפת. לעתים נדירות הוא נצפה בבלומפילד, "כי למרות הכל מי שאדום בנשמה, נשאר כזה כל ימיו".