כך שהריאיון כולו נע בין הצהרות על כוח ושליטה לבין תחושת דחיפות ולחץ, בין ביקורת חריפה על היריב - שמתבררת כמחמאה והערצה - לבין הערכה כמעט גלויה ליכולת של ממשלת השינוי לנצח. התוצאה היא ניסיון להספיק לקבוע עובדות לפני שהמציאות הפוליטית תשתנה.
באחד הריאיונות היותר משעשעים שצפיתי בהם, גלית דיסטל בעצם עשתה פעולה הפוכה מזו שהתכוונה אליה: במקום לערער על יריביה, היא חיזקה אותם. שוב ושוב היא תיארה את "ממשלת השינוי" כאפקטיבית, חרוצה, נוכחת - כמי שיושבים שעות, עובדים, מזהים כוח ופועלים עליו בזמן אמת. היא אפילו הצדיעה להם פעמיים במפורש. ובתוך כל זה, לצד האזהרות והלחץ להספיק להעביר חקיקה לפני שיהיה "מאוחר מדי", נוצרה תמונה ברורה של פחד פוליטי - לא מזלזול ביריב, אלא מהכרה בעוצמה שלו. כך שבסופו של דבר, במקום לייצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה, היא העניקה לה לגיטימציה מחוזקת: הציגה אותה כחכמה יותר, ממוקדת יותר, וגם מוכנה יותר לשלטון.
התרעות פיקוד העורף