ג'ון קריסי הוא לוחם יחידה מיוחדת. באיזשהו מבצע נקלעת היחידה שלו למארב וכולם מחוסלים מלבדו. עד עכשיו הכל בסדר - אקשן, לוחמי קומנדו, הייטק במבצעים - נשמע ונראה בסדר גמור. אלא שעכשיו מתחילה הסדרה בדעיכה איטית וארוכה: לקריסי יש פוסט-טראומה. הוא משוחרר מהיחידה. הוא ישן רק בישיבה, כובע גרב מכסה את פניו, הוא נעול בנעליים, יש לו חלומות ביעותים, הוא מתעורר שטוף זיעה - כל הג'אז הזה. בנוסף הוא חי בדירה מוזנחת ועובד כמלגזן באיזה מחסן וכל הזמן מפיל דברים מהמלגזה. אוי ג'ון ג'ון, לאן הידרדרת.
הישועה מופיעה בדמותו של חבר וקולגה ותיק המשכנע את קריסי להצטרף אליו לחברת אבטחה למניעת טרור הפועלת בברזיל ונשכרה על ידי הנשיא לקראת הבחירות במדינה. כשנפשו המעונה משדרת לו ווייבים חזקים של ספק, נעתר קריסי וטס עם החבר לריו דה ז'ניירו. הוא מתגורר עם החבר ומשפחתו במגדל דירות מפואר.
פיגוע טרור ענקי מתרחש יום אחרי שהוא מגיע דווקא במגדל הדירות. הניצולים היחידים מהמגדל ההרוס הם קריסי ופו, בתו הצעירה של החבר, שראתה את פניו של אחד המפגעים. משימתו של קריסי עכשיו היא להציל את פו - הוא בארץ זרה שאינו מכיר בה איש ולא בוטח באיש מלבד נהגת טקסי שמסייעת לו, ועליו לחלץ את פו הנרדפת ולהביאה לארה"ב.
מכאן חלק מהסדרה הוא אקשן - לא מבריק, חובה לציין - והחלק הנותר שאפשר היה לוותר עליו בלב שקט הוא יחסי קריסי ופו. פו, מן הסתם, עצובה עקב אובדן משפחתה ומוצאת בקריסי מישהו להיתלות בו. קריסי, ליבו קשה מן הסתם מהאובדן שלו, נפתח אט-אט אל הנערה היתומה. ואם ברצונכם לדעת עד כמה קריסי נפתח, המצלמה פוגשת אותו כשהוא כבר ישן על מיטה, בלי כובע גרב על ראשו, והוא אפילו חולץ נעליים! באמת שישתבח הבורא.
הבעיה העיקרית ב"אש הנקמה", שפוגשים כמותה בלא מעט בסרטים וסדרות אחרות, היא שאקשן ורגשות הם סוגים שונים של אומנות. אקשן, וגם הסצינות הטובות בז'אנר הזה, בסופו של עניין הוא בוקס לפה, בוקס לשם, קילו וחצי מרדפי מכוניות ודו-קרב סופי בין הגיבור הטוב לגיבור הרע, שבו הטוב כמעט מפסיד אבל בסוף מתגבר ומנצח. דה אנד.
רגשות הם כבר עניין אחר לגמרי. העסק שם הרבה יותר מסובך. זה רגיש, עצבני, החיווט בעייתי, לא מעט פיוזים נשרפים ואף אחד לא מבין למה. חצי עולם מייבב על כורסאות פסיכולוגים, ותכלס לאף אחד אין מושג מדויק על מה שבאמת קורה שם בפנים.
כדי להוציא תחת היד סרט או סדרה שמעורבים בה רגשות אותנטיים, משכנעים, צריך להיות סוג אמיתי ומיוחד מאוד של תותח. צריך להיות, נגיד, טרנטינו, ההוא מצפון ת"א, כדי לערבב את שני המוצרים האלה בסלט אחד ולהוציא אותו טעים. מי שיצר את “אש הנקמה" הוא לא טרנטינו. הוא ניסה להכין סלט כזה, יעני סרט פעולה עם דמויות עמוקות, ומה שיצא לו זה אקשן חיוור, ציפוי רגש דליל וצולע, וסדרה שלמרות ההצלחה שלה בארץ לא באמת שווה הרבה. אני התייאשתי בפרק 4. או 5. כבר לא זוכר. הרי ממילא ההמשך והסוף ברורים. קריסי יהרוג את המחבלים, יציל את פו, והיא, שטופה בעצבונה, תמשיך לרכך את ליבו הדואב. יהיו רגעים ארוכים של שתיקות ודמעות, ולנצח הם יישארו חברים. וגם הנה הימור: היא תגיד לו תודה, הוא יגיד לה, לא, תודה לך. דה אנד. תודה לאל דה אנד.
התרעות פיקוד העורף