כל אחד משני האחים והאחות תקוע בחיים בעייתיים מסיבות שונות: אחד, שחקן בהצגות ילדים, מנסה לשווא להביא לעולם ילד עם אשתו. השני מעופף חסר מטרה הנודד בין כנסים רוחניים לכנסי חיבוקים. השלישית, פקעת עצבים מהלכת, גרושה, חסרת פרוטה, מגדלת את ילדיה ללא תמיכה כלשהי מהגרוש, עושה סקס במסחרית של יוצא בריה"מ שעושה מובינג.
כדי להשיג בחזרה את הדירה על שלושת האחים להתארגן ולפעול במשותף, אלא שכאן מתגלה הבעיה: יחסיהם היו משובשים מאוד לאורך שנים רבות, והמפגש הקרוב יוצר ביניהם חיכוכים בלתי פוסקים. עצבים, זהו שם המשחק ב"לא לריב". כל אינטראקציה יוצרת מריבה, צעקות, הטחת עלבונות, טריקות דלת, וזה, בלשון המעטה, מטריד. אפילו מעצבן. אפילו מעורר את החשק לשלוח יד אל השלט ולהסתלק לערוץ אחר. והיחסים העכורים של כל אחד מהם בביתו, עם בן ובת הזוג, תורמים לתחושת המחנק של הצופה.
וזה חבל. כי עלילת "לא לריב" לא רעה בכלל. הפיתולים חכמים ויצירתיים, הטקסטים בתסריט טובים, המשחק טוב, אבל העצבים שכופה התסריט על הסדרה בכל שלב פשוט מעצבנים. "לא לריב" לא נולדה לצפיית בינג'. צריך לנוח בין פרק לפרק. יש לצופה הישראלי מספיק נושאים לצאת מהם מהדעת בחוץ, הוא לא צריך כאלה גם בסלון.
התרעות פיקוד העורף