חשבנו שהוא בדרך לליכוד - ואז דדי שמחי פתח הכול אצל אופירה אסייג | מיקי לוין

ועד עכשיו, האמת? הייתי בטוחה שאני כבר יודעת. מבחינתי, כל ההופעות שלו באולפן שישי בשנה האחרונה הובילו למסקנה אחת ברורה: דדי שמחי בדרך לליכוד. זה כבר הרגיש כמעט תפור. הדרך שבה הגן שוב ושוב על הממשלה והעומד בראשה, ההתנגדות שלו לוועדת חקירה ממלכתית, ההתגייסות האוטומטית כמעט לכל קו של נתניהו, גרמו לי לחשוב שלא מדובר רק בעמדה אידיאולוגית, אלא גם בפוזיציה פוליטית. ברגע שאתה שומע פרשן שמנתח אירועים דרך שיקולים פוליטיים ולא רק מתוך אמונה פנימית, קשה להאמין לדבריו ולא לחשוד שיש גם יעד פוליטי ברקע.

כי כששומעים אותו מדבר על איחוי הקרעים בעם, קשה שלא להאמין שהוא באמת מתכוון לזה. הוא חזר שוב ושוב על הצורך באחדות, על הרצון להפסיק עם החרמות והשבטים. במדינה כל כך קרועה ומשוסעת, זה מסר שלא מעט אנשים צמאים לשמוע.

הראיון שהיה אמור לפזר את הערפל

ועדיין, הראיון עצמו אצל אופירה היה מפוספס. לא בגלל שמחי, אלא בגלל הפורמט. כל פעם שניסה להעמיק, מישהו קפץ. ברק סרי התפרץ כדי להראות שהוא יודע. אלי אוחנה התערב. הקצב היה כאוטי. במקום לאפשר רגעים אינטימיים, שאלות עומק, עימות אמיתי עם הדברים ששמחי אמר לאורך השנה האחרונה באולפן שישי, קיבלנו בלגן טלוויזיוני. האמת? אילו אופירה הייתה מראיינת אותו לבד, ייתכן שהיה יוצא מזה ראיון הרבה יותר משמעותי.

הכי בולט בראיון הזה היה דווקא מה שלא נשאל. כי יש כל כך הרבה שאלות שלא נשאלו, ואלו שכן נשאלו פספסו את לב הסיפור הפוליטי. הרי אם שמחי כבר החליט להיכנס לזירה, הציבור רוצה להבין לא רק מה דעתו על מערכת המשפט, אלא לאן הוא באמת הולך. הייתי רוצה לשמוע האם הוא כבר נפגש עם בנימין נתניהו, האם קיבל ממנו אישית הצעה, מה בדיוק נאמר לו מצד הליכוד ואיך ירגיש, כאדם ערכי ומוסרי, לשבת בלשכה עם חשודים בפרשת קאטרגייט, או עם שרים שחשודים בפלילים.

השאלה האנושית שמרחפת מעל הכול

זו שאלה אנושית לפני שהיא פוליטית. והתשובה שלה יכולה לעצב לנו את התפיסה לגבי שמחי עצמו, לא כדי לתקוף אותו. להפך. כדי לנסות להבין אותו. כי כששמחי מדבר על בנו, קשה להישאר אדישים. "אני לא איבדתי את הבן שלי, הוא איתי כל הזמן", הוא אמר אתמול, ובאותו רגע כל האולפן השתתק. זה היה הרגע הכי אמיתי של הערב. בלי פוליטיקה. בלי ספינים. בלי אסטרטגיה. דווקא בגלל זה קשה להבין את הסלחנות שלו כלפי הממשלה, והתמיכה והרצון להצטרף אליה ולחזק אותה.

---

מצד שני, לזכותו ייאמר שגם היו רגעים שבהם הוא נשמע הגיוני מאוד. למשל בסוגיית ועדת החקירה. נכון, אני חושבת שצריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית. אבל כשהוא אומר שהוועדות שקמו כאן בעבר וההחלטות שהתקבלו בהן לא באמת יצרו שינוי או מומשו, ושהפעם צריך ועדה עם סמכויות אמיתיות, קשה לבטל את הטיעונים שלו. גם הביקורת שלו על הסחבת במערכת המשפט הייתה עניינית יותר מהסיסמאות הרגילות של מחנה הימין. הוא דיבר על תיקון הדרגתי, על פשרה, על שיח. לא על D9.

בין ממלכתיות למחנאות

בכל זאת, למרות התחושה שמדובר היה בראיון מפוספס, הוא כן פתח לי אפיק מחשבה חדש על דדי שמחי. בפעם הראשונה הבנתי שאולי הוא מורכב יותר ממה שחשבתי, ושאולי עוד מוקדם מדי לסמן אותו באופן מוחלט כאיש של מחנה אחד בלבד. וזה בדיוק הבלבול ששמחי מייצר. מצד אחד, קו ביטחוני ניצי מאוד, הגנה כמעט אוטומטית על הממשלה, אמירות שלפעמים נשמעו כמו דף מסרים. מצד שני, איש ממלכתי, מאחד, לא מתלהם, כזה שגם אנשי מרכז מסוגלים למצוא בו משהו אמין.

יכול להיות שבסוף הוא באמת ילך לליכוד. האינסטינקט שלי עדיין אומר שכן. ויכול להיות שגם שם הוא יהיה עלה התאנה של "הליכוד הערכי", האיש הטוב בתוך ממשלה שרבים איבדו בה אמון. אבל יש גם אפשרות אחרת. שאדם כמו דדי שמחי דווקא יבחר במקום שמנסה לבנות מחדש את המרכז הישראלי השפוי.

כך או כך, הראיון אתמול השאיר בעיקר סימני שאלה. פחות תשובות. אבל אולי זה בדיוק הסיפור של דדי שמחי כרגע: אדם שנמצא בין עולמות. בין שכול לפוליטיקה. בין ממלכתיות למחנאות. בין נתניהו לאיזנקוט. בין מה שחשבנו עליו לבין מי שהוא באמת.