למרות שלוש ורסיות שונות - שזכו לביקורות חלוקות - משהו בדמות הזו תמיד נשאר "לא ממוקם" בתוך המעבר מקומיקס לקולנוע. אפלה מדי לקהל הרחב, אלימה מדי למיינסטרים, וקרובה מדי למציאות כדי להפוך לפנטזיית גיבורי-על קלאסית. בכל זאת מדובר בסופו של דבר ברוצח סמי-פסיכופת שלא נלחם נגד חייזרים פולשים או אויבים קוסמיים. שום דבר סקסי שהקהל הממוצע מחפש. אבל אז הגיעה נקודת המפנה.
ג’ון ברנת'ל והפיכת המעניש לאגדה טלוויזיונית
גם בסדרת הסולו שקיבלה הדמות, הדואליות הזו הגיעה לשיא. מצד אחד סצנות אלימות חסרות מעצורים, שבהן הוא מתפרץ בצורה כמעט לא אנושית, ומצד שני רגעים שקטים שבהם הוא לבד עם הזיכרון של משפחתו, מנסה להחזיק שבריר של אנושיות בתוך עולם שהוא כבר מזמן ויתר עליו. השילוב הזה - בין כאב חשוף לאלימות בלתי נשלטת - הוא מה שגרם לקהל להתאהב בו באמת.
הספיישל החדש: הרבה אקשן, מעט נשמה
הספיישל עצמו נועד לשמש גשר בין ההופעה של קאסל בעונה הראשונה של דרדוויל החדש, לבין ההופעה המיוחלת שלו בסרט "ספיידרמן: שחר יום חדש", שצפוי לצאת ביולי הקרוב. על הנייר - זה נראה כמו מהלך מדויק ונכון. במיוחד לאחר ההצלחה של שתי הניסיונות הקודמים: "ספיישל חג המולד של שומרי הגלקסיה" ו-"איש זאב בלילה" שיצאו בדיסני פלוס בשנת 2022.
וברנת'ל? כמו בעבר, מספק את הסחורה, משלב נהדר בין האיש המיוסר והאובדני לבין מכונת הרס אנושית. ברנת'ל חוזר להוכיח שהוא אחד השחקנים הפיזיים המרשימים של הדור הנוכחי, עם נוכחות מהפנטת בכוריאגרפיה שהוא מוציא לפועל בצורה כמעט מושלמת. ברגע שהוא מתניע, הוא מצליח במשך 25 דקות להשכיח ממך את החולשות של הפרויקט ואתה נסחף עד שאחרון הנבלים נופל ללא רוח חיים.
בנוסף, הכול נראה כל כך קטן. הלוקיישנים בסיסיים ומצומצמים, ההפקה מינימליסטית, ולעיתים נדמה שכל הפרויקט נבנה בגלל שלפייג' נותר קצת כסף בקופה הקטנה אז אמר לצוות שלו: "יש לנו את ברנת'ל - בואו ניתן לו לדמם ולפרק לפושעים את הצורה במשך 50 דקות". והבעיה היא שזה כמעט עובד - אבל זה פשוט לא מספיק.
התרעות פיקוד העורף