אני לא אוהב את זה. זה עצוב ולא רק כי הילדים לא יכירו "דודס" ו"שלוש מקלות", לא מחלצים אברים ואינם רוכשים קואורדינציה פיזית. אוויר של "בחוץ", במחיצת חבריו, עוטף את הילד באלף גוונים של מציאות שאותם לא יספוג בחדר המסוגר מול המסך המהבהב. אני מנסה לדבר איתם. לגרות. לעורר עניין. אני מניח לפניהם ספר, הם לוחצים על החפץ המרובע מכל כיוון ולא מבינים מדוע אינו נדלק ומתחיל לפעול.
מאוחר יותר באותו ערב שודרה בערוץ 10 בתוכנית "המגזין" של אושרת קוטלר כתבה על הטרנד החדש - מופעי סטנד-אפ לבני נוער. ילדי הבית חלפו ליד המסך, זיהו את שחר חסון ונעצרו לראות במה מדובר. לזכותם של ילדי הבית יצוין שלמרות הפילטר הדליל שהם מצוידים בו, כרבים מבני גילם, שחר חסון אינו פיגורה שמדביקה אותם למסך ועל פי רוב הם אדישים אליו ולהומור שהוא מייצר.
כמוני כמוהם, אני חושב שההומור של חסון - גם כאשר קהל היעד הוא ילדים ונוער שדרישותיהם שונות מאלה של אוזן בוגרת - הוא תפל, חסר אינטליגנציה של ממש ואבחנות אמיתיות, ומוגש בצורה אגרסיבית מופרזת ללא צורך.
"הצחוקייה" ושחר חסון מסמנים את אילוף מוח הילדים וצמצומו לגודל של אפון, לקראת העתיד הצפוי להם מול צביקה הדר, שלום אסייג ובדיחות גרוזינים ופרסים. אני לא מתיימר להיות כאן שר החינוך. בעצמי אני מחפש נתיב בין אלטרנטיבות שכולן רעות. עצוב לי לראות ילד יושב שעות מול האיקס בוקס ומשמיד באלימות את כל העיר, ואני פולט קיטור למראה ילד מול שחר חסון ו"הצחוקייה", המתארת לו בפרוטרוט עולם של קקה ופלוצים.
אז איזו דרך פעולה נותרה לי? להיות קשיש נודניק ולא רלוונטי, שרודף אחרי הילד כל היום וצורח "לא, לא" ו"אסור". ממילא כשיגדל הוא יישב על כורסת הפסיכולוג ויאשים אותי שהרסתי לו את החיים.
ופתאום "בן של אבא". ארבעה אבות - עופר, אבי, יהודה ומיכאל שאיבדו את בניהם, אצלנו בסלון. בבת אחת מתנפצת אשליית השמחה לרסיסים, ולשולחן מוגשת מנת ענק של שכול. שכול כזה שמרביתנו, בני המזל שלא איבדו קרוב משפחה, מעדיפים לשכוח. בעצם מעדיפים לא להכיר בקיומו. והמצלמה של הבמאית ציפי ביידר לא סתם מדווחת עליו. היא מניחה את השכול תחת המיקרוסקופ - קר, חשוף, דוחה, בור של געגועים אכזריים שאין להם ולעולם לא יהיה להם מרפא.
בלי הדר, בלי סיפורי גבורה, בלי כיצד הסתער הבן על המחבלים תוך שהוא יורה צרור ארוך והציל בכך את חבריו. יהודה, אבא של סרן צביקה קפלן ז"ל, מיכאל, אבא של סמ"ר שי יעקב קושניר ז"ל, אבי, אבא של סמ"ר גלעד יעקבי רוזנטל ז"ל, ועפר, אבא של סמ"ר עוז (עוזי) מנדלוביץ' ז"ל, משרטטים את דמותו של האובדן במשך החודש שחלף מאז התדפקו אנשי קצין העיר על הדלת.
הם בוכים - מי שמצליחים, עולים אל הקבר - מי שמצליחים, מנסים להבין, תחת עוצמתו של ההלם הנורא, לנסח לעצמם ולמשפחה איך ייראו החיים מכאן ואילך.
סוף המבצע? הסתיים צוק איתן? אילו היו יכולים, היו צוחקים על כך. צוק איתן שלהם רק החל ולא יסתיים כל החיים. ולנו, הצופים, יש סיבה מוצדקת להתרעם. ככה משליכים לנו את השכול ישר בפנים. באמצע השבוע. באמצע הזמנים. לא ביום הזיכרון, היכן שמקומו הטבעי, הנכון והמתבקש של השכול. סתם ככה באמצע השבוע. פשוט מרגיז ומטריד. למה משדרים סרטים כאלה?
התרעות פיקוד העורף