אם תגידו לאפרים סידון לכתוב סאטירה על עצמו, הוא ישרבט סצינה שבה הוא יושב על כורסת טלוויזיה ומפהק למצלמה. כי הביקורת הכי גדולה של סידון על עצמו היא שהוא פשוט עצלן. לטענתו, הוא לא כותב ספרים למבוגרים, אלא רק לילדים, כי שמע שבספרי מבוגרים צריך לכתוב כ-200 עמודים. ספר ילדים, לעומת זאת, יגזול ממנו לדבריו שבוע, ולא יותר מדי זיעה.

"אם אקום מהכיסא, ארזה ארבעה ק"ג", מעיד סידון על עצמו. הוא כותב כשברקע הטלוויזיה דולקת, באמצע הסלון. לטענתו, זה לא שהיצירה גועשת מתוכו, אלא מדובר יותר בדחף נודניקי, המידפק על דלתו ודורש ממנו את הקשה מכל: לקום מהספה אל המקלדת.

ולמרות הקושי, מאחורי סידון - סופר, סאטיריקן, תסריטאי ומחזאי - עומד רזומה עשיר במיוחד: הוא היה מכותבי סדרת הסאטירה "ניקוי ראש"; כתב ל"זהו זה" ול"קרובים קרובים"; היה מכותבי המערכונים של "סיבה למסיבה"; כתב את התוכנית הסאטירית "החרצופים"; כתב בעיתונות המודפסת; חיבר הצגות ומחזות זמר לילדים; וכמובן, פרסם ספרי ילדים רבים ואהובים, ובהם "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", "שירים במיץ", סדרת "התנ"ך בחרוזים" ועוד.

על "העצלנות" שלו הוא התגבר בדרכים יצירתיות. כך, למשל, כשכתב ל"ניקוי ראש", והיה צריך לחבר שירים, נהג סידון להגות אותם באוטובוס, בדרך מתל אביב לירושלים. כשהחבר'ה רצו "להתניע" את היצירתיות שלו, הם היו צוחקים ועושים קולות של אוטובוס, כדי שייכנס לאווירה.

"אני חי חיי נחת, ואחרי המבול". סידון. צילום: ראובן קסטרו

כשאני שואלת אותו למה הוא לא כותב ל"ארץ נהדרת", סידון מפתיע: "צריך להחליף דורות", הוא עונה, "אי אפשר שהאנשים של שנות ה-70 ימשלו גם היום. כמו שאני מרדתי בקישון , הצעירים מורדים בי ובב' מיכאל. זו זכותם וחובתם, דור בא ודור הולך. וזכותו של הדור הזה לשלוט".

בינתיים, סידון מעקם את אפו נוכח תוכניות הסאטירה "המתחסדות", כדבריו, שמארחות באולפנן את מושאי הלעג שלהן. "איך אפשר?" הוא תוהה, "זה כמו שאסירים וסוהרים יפתחו יחד שולחן". עם זאת, הוא לא מכחיש שבזמן שכתב את "החרצופים", הוא נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לבקשתו של נתניהו, כי "היו לו כמה הערות לגבי דמות החרצוף שלו". כשאני מנסה לברר מה ראש הממשלה אמר לו, סידון עונה: "לא אגיד לך בחיים".

"לא מסתכל לאחור"

סידון (68), נולד בתל אביב וגדל ברמת גן, נשוי ואב לשניים. "היום אני עובד הרבה עם ב' מיכאל", הוא מספר. "הייתה לנו לפני שנתיים הצגה בהבימה - 'נפגעי חרדה', ואנחנו כותבים כעת הצגה חדשה בבימויו של מוטי קירשנבאום - 'פעמי גולה'. כתבנו גם קטעים סאטיריים ל'דז'יגאן ושומאכר מכים שנית' בתיאטרון יידישפיל".

כיצד נראה תהליך היצירה שלך?

"אני לעולם איני משכתב את יצירותי, אלא אם יש צורך לקצר בזמן. אני מאמין שהגרסה הראשונה היא הטובה ביותר. למעט תיקונים מזעריים של פיסוק או משקל, כמעט איני נוגע ביצירה הראשונה, שהיא המוגמרת מבחינתי.

"אני לא לבדי". מצב האומה. צילום: טל גבעוני

"אני מניח שזה נעשה מתוך התנסות בשכתובים. ביצירות הראשונות שלי, בעיקר בתחום הטלוויזיה, היו עוד ועוד שכתובים וניסיונות שיפור ותיקונים. אלא שהמסקנה הסופית הייתה, אחרי אינסוף שכתובים, שהגרסה הראשונה היא בעצם הטובה ביותר. כל השיפוצים וההשלמות פגעו בסופו של דבר ביצירה וחיבלו ברעננות ובמקוריות. ההתעסקות בשכתוב היא אינסופית, והרצון לשפר ולהיטיב מביא, לפחות מבחינתי, להתרחקות מן הכוונה המקורית. מעין ריצה חסרת תכלית במעגל.

"קשה לי לקרוא משהו אחרי שכבר השלמתי אותו", מוסיף סידון, "אפילו כשיוצא הספר בדפוס, הוא מבחינתי משהו ששייך לעבר, כלומר אני שמח וגאה על פרסומו, אבל נפשית הוא כבר 'עבר'. אני לא מסתכל לאחור".

אין במה לסאטירה

כיצד הופכים סאטירה לאלמותית?

"מכיוון שסאטירה, לפחות בטלוויזיה, היא אקטואלית וחמה ומגיבה על אירועים קרובים - הרי מה שחשוב בה הוא מהירות התגובה והרלוונטיות. ממילא בעוד שבוע, חודש ובטח בעוד כמה שנים כבר לא יזהו מה היה הנושא ובמי המדובר. כך שהאלמותיות היא אינה שיקול בכלל. לא במקרה מספר היצירות הסאטיריות שנותרות אקטואליות, גם במרחק של שנים, הוא די מועט".

היו סאטירות שלך שהתקבלו בזעם ועוררו בך חרטה? הצטערת לפעמים לאחר הכתיבה שהיית חריף מדי או לחלופין עדין מדי?

"היה ברור לי שחלקן של הסאטירות שכתבתי יתקבלו בזעם ובתגובה עוינת. אבל לשם כך נוצרה הסאטירה. אין סאטירה נחמדה או קונסטרוקטיבית. הסאטירה האמיתית מעוררת תגובות, ואני לוקח זאת בחשבון, אני לא מנסה להיות נחמד. אשר לצנזורה הפנימית, היו פעמים שצנזרתי את עצמי - לא מפני שחשבתי שהדברים שכתבתי היו חריפים מדי, אלא מפני שידעתי שהם לא ישודרו או יצונזרו מגבוה. כך שעדיפה לעתים הורדת מינון מאשר הסתכנות בחוסר שידור. כמו כן עדיף לעתים לא 'לסגור' קהל בתגובה אלימה מדי. מניסיוני, עדיף להשתמש בהומור, ציניות ואירוניה, מאשר באגרוף בבטן. לעתים קרובות צחוק מריר וכואב עדיף על פטיש בראש".

האם אתה חש שהסאטירה היום איבדה את מעמדה, ונותרת הסאטיריקן היחיד?

"מעבר לעבודה שלי עם ב' מיכאל, יש היום קטעים סאטיריים ב'ארץ נהדרת' וב'מצב האומה', כך שאני לא לבדי. אם כי זה נכון שמספר ההצגות ותוכניות הסאטירה בארץ הולך ופוחת. האמת שכבר כמעט אין במות לסאטירה, הערוץ המסחרי חושש, הערוץ הראשון הוא סניף של משרד ראש הממשלה, והתיאטרונים חוששים לפגוע בקונצנזוס הקדוש של ועדי עובדים. התיאטרון המסחרי מת. כך שהיום להעלות קברט פוליטי זה די קשה. אבל בל נאבד תקווה.

"היום יש דברים מעטים שמרגשים אותי בתחום הכתיבה", מסכם סידון, "זה לא שאני לא נרגש כשיוצא ספר חדש. אני חי חיי נחת, ואחרי המבול. כדי להתרגש באמת אני חורש את הארץ באזורי הצפון והדרום יחד עם דני קרמן, ואנו נפגשים עם ילדי פריפריה. זה פשוט נהדר".

אפרים סידון מסביר למה לא נראה אותו ב"מצב האומה"