המשונים והמוזרים. ציד פרפרים שתום עין מיער פתח תקווה; מפחלץ חיות מחמד מחולון; רועה צאן מנחל שורק, שאינו מוכן להמיר את חברתן הנעימה של 150 עזים פועות בעבור שיחה עם בן אנוש; רב סרן גידם, שמפעיל את ידו התותבת בכוח המחשבה בלבד.
הנה ארבעה גברים, שכל אחד מהם יכול היה בקלות לשמש גיבור בסרט של ארול מוריס האמריקאי, המתמחה בתיעוד החריגים בחברה. אוהד מילשטיין מצופף יחד את הקוורטט הזה בסרטו "כוכבי לכת: ארבע וריאציות על ניתוק", שיוקרן הערב בהקרנת בכורה בסינמטק תל אביב.
מילשטיין, צלם ואמן וידיאו מנוסה, מתעסק כבר כמה שנים עם האובססיה, עם האספנות הכפייתית, ועם פולחנים וטקסים פרטיים, הממלאים עולמם של בני אדם, שדומה שבחרו להינתק מהקולקטיב האנושי ולברוא לעצמם יקום מקביל ומנומק משלהם. כאלה היו סרטיו "אובססיה" (2008), "סיסטמה" (2010), וכזו היא גם עבודתו החדשה.
מילשטיין, שמקפיד להיצמד להגדרת המתצפת האובייקטיבי ולא לחרוג ממנה לשם הבעת דעה על מצולמיו, ניחן אף הוא בסוג של אובססיה לתעד אובססיות. דוגמה קולעת לכך הוא ביקור הבית שהוא עורך ב"כוכבי לכת" אצל מפחלץ החיות מחולון. הנצחתו של האיש עם הצבתות והפינצטות (המשווה את עיסוקו הלא שגרתי למלאכת הכנת עוף ממולא או סתם גפילטע פיש) היא מופת של הפעלת עוצמה מציצנית-פסיבית על המתועד, וזאת בלי להפעיל עליו כל לחץ אקטיבי. גם ציד הפרפרים, המתהדר באלמנט האכזרי הטבוע בעיסוקו המעודן כל כך, הוא דוגמה לאופן שבו המצולם, ממש כמו פרפר, נלכד במצלמתו החטטנית כאילו-שלא-במתכוון של המתעד.
משה זאבי, שעשה את "מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור", ביקש להבהיר שהוא מעולם לא צפה בסרטים של דייויד לינץ' או קוונטין טרנטינו, וממילא, כך הוא מסביר במכתבו, לא יכול היה לשלב בסרטו שלו הצדעות ל"קיל ביל" או ל"אינלנד אמפייר", כפי שהועלתה במעריב לפני כחודשיים. עוד הדגיש זאבי במכתבו כי נכון הוא שפניה של מלי נדב, המשולבת כשחקנית בסרטו, נותרו חסויים, אך קולה נשמע-גם-נשמע ברקע של כמה סצינות.
התרעות פיקוד העורף